בלוג

מכוניות בודדות נסעו על כביש 'בגין' בואכה ירושלים. נסעתי בנתיב הימני ונכנסתי לשכונת גבעת מרדכי. הרחוב היה שמם, ריק מאדם, איש לא נראה בחוץ בשעת לילה כה מאוחרת. האור הצהוב שבקע מפנסי הרכב האיר את הכביש והבליט את הצבע השחור של האספלט. הגעתי לחניה שליד ביתי, כיבתי את המנוע. דממה כבדה ניסרה בחלל האויר, אור קלוש בקע מבינות לתריסים של המטבח, קיוותי למצוא את אישתי ישנה ברוגע, הבטתי בשעוני, השעה היתה שתיים

כשאחרון האנשים פנה לדרכו ניגשה היא אלי, מהלכת לאיטה, מעט בביישנות, כשפניה מדברות צער וכאב. תודה פנתה אלי בקול נמוך. תודה על כל מה ששיתפת אותנו בכנות כה גדולה. נתת לי כוח ויכולת להתבונן מעוד זווית על ההתמודדות האישית שלי. תודה על הפתח שפתחת לי לקראת עבודתי כעובדת סוציאלית בבריאות הנפש, להבין יותר נפשו של בעל שמתמודד עם מחלה ארוכה וקשה של אישתו, להבין יותר מה עובר על משפחה שלמה לאורך שנים כה רבות.

קבוצה קטנה של תושבים סיימה את ההפסקה הקצרה ומיהרה להתיישב כשהם עוזבים אחריהם את שולחן הכיבוד שהיה מלא בכל טוב מפירות העונה ודברים נוספים שהעין חשקה בהם . למעלה מחצי שעה ישבתי בחוץ על ספסל עץ ישן מט ליפול בצבע חום כשרוח קיצית נעימה טופחת על פני, ממתין בסבלנות לסיומה של ההרצאה הראשונה שהחלה באיחור רב בגלל תקלה במחשב. ככל שעבר הזמן הרגשתי שהעייפות משתלטת עלי יותר ויותר ולכמה רגעים עיניי אף נעצמו. חששתי שלא יהיה לי כח לעמוד מול הציבור שהגיע לשמוע אותי. רגשות אכזבה החלו לכרסם בתוכי. שעתיים נסעתי דרומה ועוד שעתיים לפחות נכונו לי בדרכי חזרה ולרגע חלפה במוחי מחשבה שמא אחזור לביתי בירושלים בלי שאביא את עצמי לתושבים שבאו לשמוע אותי כל אחד וסיבותיו הוא. נאלצתי להמתין, לא הייתה לי ברירה, הרמתי את ראשי לשמים, ירח מלא תפס את עיניי, את ליבי, ירח שמנסה להאיר את העולם גם בעיתות חש

הטלפון לא הפסיק לצלצל. הבטתי בשעוני, ראיתי שלא אצליח לשוחח איתו בנחת. בעוד כמה דקות מגיע אלי המטופל הראשון שקבע לשמונה בבוקר. יום עבודה קצר יום שישי. חשוב לי לקבל את המטופלים בנחת וברוגע ואני משתדל לא לקיים שיחות טלפון סמוך להגעתם. לא עניתי. הנחתי לטלפון לצלצל. מה הוא רוצה ממני הרהרתי, מה יש לו לחד

עמדנו כמו כולם. עמדנו כשהמנוע דולק. יכולתי לדומם אבל לא עשיתי זאת, לא חשבתי. אפילו לא התרגזתי, הבנתי שזה לא ייתן לי כלום, לא יקדם אותי לשום מקום בשיירה הארוכה שהשתרכה לה לאיטה בעליה לירושלים. שיירה ארוכה של כלי רכב מלאים במשפחות עם ילדים בגילאים שונים, חוזרים מעוד טיול של חול המועד. דממה שררה ברכב. שנינו היינו עייפים ורעבים בסיומו של יום ארוך אחרי טיול עם ילדינו ונכדינו. התוכניות ברדיו שעממו אותנו, בחדשות חזרו על מה שדיברו כל היום, בחדשות לא היה חדש. הסטתי לרגע את עיניי מהכביש שהיה עמוס בעשרות כלי רכב ואולי מאות, שרצו להגיע לירושלים ומצאו את עצמם עומדים בפקק גדול, מתקדמים באיטיות רבה שלא היתה מביישת אפילו את הצב בגן החיות. עיני פגשו את עיניה הרכות של רעייתי שהביטה בי ברוך ובאהבה, ראיתי שהיא רוצה לומר לי משהו, שתקתי, היא פתחה בשקט ובעדינות.

ברוח הימים שעברנו, אומנם מעט באיחור, אבל כבר למדנו רבותינו שאין מוקדם ומאוחר... אני בנימין יצחק בן אברהם ואסתר וורצמן ז"ל חתנם של ר' שמעון צבי הלוי רוט ז"ל שברח מצכיה ערב מלחמת העולם, הבריח גבולות

בעבר, ההכנות לשבת התנקזו אל סוף השבוע. בשנים האחרונות זה השתנה. ההכנות מתחילות כבר בתחילת השבוע. בודקים מי מהילדים רוצה לבוא. מתכננים את הבישולים. איזה ילד, ילדה, חתן, כלה מגיעים. מי אוהב מה. הכנת רשימת קניות {כשהקניות באחריותי} ומשם הבית מתחיל להתמלא בריחות שבת כבר מיום שני שלישי, עד יום שישי. בהתחלה היה לי קשה עם המציאות הזו. למה לעשות עניין, למה לסבך את ההכנות, תעשי, כמו שעשית כל השנים, בסוף הש

ילדים יקרים- העדפתי להישאר בבית ביום הבחירות, היו לי הרבה דברים שרציתי לסיים. הקשבתי לרצון של אימא לנסוע, להתאוורר מעט, ונסענו. יצאנו מהבית בעשר, הגענו לכנרת בשתיים עשרה וחצי, יצאנו הביתה בחמש וחצי, היינו במים ארבע שעות. גם אני וגם אימא אוהבים את זה, אימא מספרת שזה מרגיע אותה מעט, לא מרפה, מרגיע. כשיצאנו מהכנרת אמרתי לאימא שאני שמח מאוד שנסענו, היו לנו שעות טובות ביחד. הרבה דיבורים הרבה ביחד. היה פרק זמן קצר שהרגישה לא טוב אבל זה חלף מהר יחסית. התחלנו לנסוע באור יום, הנהיגה באור קלה לי יותר. בצומת מכורה תדלקנו, התפללתי מנחה ביחידות ונכנסנו לבית קפה הצמוד לתחנה. ישבנו אחד ליד השני. דיברנו, נהננו מהקפה והמשכנו בנסיעה הביתה. ההפסקה הקטנה, הקפה הטוב שאני אוהב עם עוגה פחות טובה אבל בסדר, עוררו אותי ונתנו לי כוח להחזיק בהגה בערנות. נכנסתי לרכב, התנעתי, הדלקתי אורות והתחלתי לנסוע. דמדומי שקיעה האירו מעט את הדרך, לאט לאט הם נעלמו וחושך מלא נפל על כביש הבקעה. שקט שרר ברכב. לא דיברנו באותן דקות, אני מרוכז בנהיגה, אימא מרוכזת בעצמה. לפתע שמעתי קול חרישי שאני לא מכיר כבר תקופה ארוכה. הזזתי מעט את עיני מהכביש, התבוננתי באימא ואני רואה אותה בוכה בדמעות כמו שזמן רב לא ראיתי, לא שמעתי. פתחתי את אוזניי ובעיקר את ליבי ושאלתי בקול שקט על מה את בוכה? לא עבר זמן רב ותוך כדי בכי קורע לב שמזמן לא היה, אימא הסבירה לי על מה היא בוכה: "אני בוכה את כל מה שאין לי בחיים, את כל היקר שהיה וכבר אין לי. מה כבר יש לי בחיים, מה כבר נשאר לי חוץ מלהיות רעיה, אימא, סבתא, וגם את זה אני כבר לא מצליחה להיות בגלל המחלה הנוראה. איזו אישה אני, איזו אימא, איזו סבתא, לא עושה כלום בכל המעגלים הללו, כמעט כלום לא עושה. איך הייתי בעבר כאישה, כאימא, כסבתא. כמה נתתי לכולם, כמה נתתי לך, הכול כבר לא קיים, אני לא שווה שום דבר, בשביל מה אני חיה כאן בעולם, שהקב"ה ייקח אותי מכאן, לפחות אני לא אתייסר כל כך הרבה וגם אתם לא תתייסרו יחד איתי". אימא חזרה על הדברים תוך כדי שהיא בוכה בכי כבד בדמעות ממש. "אני יודעת שאין לך מה לעשות, אני גם לא צפה שתע

תודה מתי על השיתוף ויתרה מכך תודה על כל מה שלמדתי בכוונה ואני עושה בו שימוש בעבודתי כמאמן ומטפל ובעיקר תודה גדולה על מה שזה עשה לי בהתמודדות עם מחלתה של רעייתי. אני זוכר את הרגע לפני כמה שנים שהיי

בשבוע שעבר העברתי הרצאה בכנס מנהלים של מוסדות הציונות הדתית שהתקיים בים המלח על ההתמודדות עם מחלתה של רעייתי. לכאורה עוד הרצאה מני רבות שאני מעביר בשנתיים האחרונות ברחבי הארץ בפני ציבורים וקהלים שונים ומגוונים, אך רק לכאורה. הקושי הראשון היה לעמוד מול אנשים שמכירים אותי, חלקם הגדול באופן אישי, חלקם בפנים בלבד אבל מכירים. הקושי השני היה בכך שרעייתי הייתה יחד איתי בכנס, אומנם להרצאה לא הגיעה, בינתיים, אבל מיד לאחריה היא נכנסה איתי לחדר האוכל ומשם להרצאה בה נכח ציבור גדול {אל דאגה, המשתתפים בהרצאה כיבדו את בקשתי ולא הביטו אחרינו כשנכנסנו לחדר האוכל... יישר כח}. בשבת הרגשתי לפתע שההרצאה הייתה קפיצת מדרגה מבחינתי בהוצאת הסיפור האישי החוצה וזה חיבר אותי לפרשיות השבוע בהם אנו עסוקים. המשכן נבנה מתרומת בני ישראל "כל נדיב ליבו" דווקא כך ולא אחרת. בני ישראל נדרשים להיות נדיבי לב כדי לבנות בית לב

תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". רש"י על פסוק זה משיב על שאלה בסיסית- מה הקשר בין "תולדות נח" לבין היותו "איש צדיק"? רש"י אומר שמכאן למדים חז"ל במדרש רבה כי עיקר תולדותיהם של צדיקים זה המעשים הטובים שלהם. באמירה הזו יש משהו מעט בעייתי, העלאת ערך המעשים הטובים של האדם הפרטי, אולי גם על חשבון ערך הבאת הדור הבא לעולם. אך נראה שאכן עיקרון זה מתאים הוא לאבי האומות כולן. נח כאב לכל האנושו

כל סיפור המבול מלא בציון של תאריכים, ויש להבין מדוע. והתאריכים כפי הסברו של רש"י הינם כדלהלן (על פי שיטת ר' אליעזר בגמרא האומר שחודש ראשון הכוונה לחודש תשרי): ביז' חשוון החלו מי המבול והיו על הארץ 40 יום. נמצא שב כח' בכסלו כלו לירד. ב א' בסיון המים החלו להתמעט מעל הארץ , שזה היה לאחר 150 יום. ב יז' סיון,

והנה הגיע זמן בריאת החיות והבהמות, ולאחר מכן גולת הכותרת של המציאות- בריאת האדם! אם ביום החמישי נבראו כוחות החיים החומריים, הנפשיים והנשמתיים, חסרים לנו הכוחות הרוחניים, הכוחות של התודעה. הבהמות והחיות, שמוחם גדול יותר מהשרצים, העופות והדגים- הם הסימבול אל התפתחות הרוח, התודעה. על גבי 4 כוחות אלו (גוף, נפש, רוח ונשמה)- מגיע האדם, נזר הבריאה, הברוא בצלם אלוקים. מדוע כוחות הרוח נבראו רק לאחר כוחות ה

הדגים, השרצים והציפורים שנבראים ביום החמישי, הינם על פי דרכנו, כוחות החיים הצומחים על גבי התכלית והאמצעים ועל גבי הזמן וערכו האלוקי. השרץ הינו סימבול לכוחות החיים הנמוכים, התאוותניים. הציפור הינה סימבול לחופש הפנימי, לצורך בפריצה, בעצמאות, במעוף. הדג הינו סימבול לתורה: 'מה דגים שבים כיוון שעולים ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיוון שפורשים מדברי תורה ומן המצוות מיד מתים' (עבודה זרה ג:). ביום החמישי מו

כהמשך לצמיחת החיים ופיתוחם לאחר מציאת המשמעות האנושית, נברא לו הזמן ומשרתיו וכן האור הנמוך יותר (בשונה מהאור שנברא ביום הראשון ונגנז לעתיד לבוא). זה זמן בריאת המאורות: "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמיים... והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים... להאיר על הארץ". אותו אור של היום הרביעי והיותו קשור לזמן, מצביע לנו בעצם על בריאת ההיסטוריה האנושית. האור שנברא ביום הראשון שימש (כדברי רש"י) במשך שבעת י

על גבי המשמעות והפרקטיות של המציאות יכולים החיים לצמוח: "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא... עץ פרי עושה פרי... ותוצא הארץ דשא... ועץ עושה פרי... וירא אלוקים כי טוב". החיים על שלל סעיפיהם בנויים מתכלית ואמצעי. האדם חותר לתכלית המעניקה משמעות לחייו, אך נצרך בדרך לעבור דרך אמצעים רבים, דרך הפרקטיות. לרבים מאיתנו העיסוק בכלים החומריים הוא מורכב, והיינו רוצים לשוטט להנאתנו רק במרחבי התכלית. זהו אחד הסימנים

לאחר המפגש של האדם עם הטוב והרע שבמציאות, הוא מתחיל להפריד ולמיין בין חלקים נוספים במציאות. המציאות עצמה נהיית מרובדת. אותם מים שהם סימבול למציאות- מתפרדים ונהיים מובנים יותר בעומקם. ישנם חלקים הנמצאים מתחת לרקיע וישנם חלקים הנמצאים "מעל הרקיע". רש"י מבאר שאותם המים שמעל הרקיע עמדו ללא משענת, וכדבריו: 'שהם תלויים במאמרו של מלך'. "ויקרא אלוקים לרקיע שמיים, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני". מהו הרקיע ומד

בתחילת בריאת אלוקים "את השמים", קרי- את הנשמה. "ואת הארץ", קרי- את הגוף, אזי "והארץ הייתה תהו ובהו", ורש"י מפרש 'שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה, על ריקנותה'. המפגש הראשון של האדם בעל הגוף והנשמה עם המציאות- הינו מפגש של השתאות, אך לא השתאות של 'מה מופלא הדבר הזה', אלא השתאות של תהייה על הריקות של המציאות, חווית ריקות קיומית וכואבת. ההשתאות הזו איננה השתאות של הנשמה המלאה אור אין סוף, אלא של הגוף הצר החש את הריקות של עצמו וממילא את הריקות של המציאות. "וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"- רש"י מפרש כי פני תהום הכוונה על פני המים, ושפתי חכמים החדש המפרש הכי מוכר של דברי רש"י, אומר כי בכך מכוון אותנו רש"י להבין שהמילים "ע