בחזרה הביתה מהרצאה בהושעיה
מכוניות בודדות נסעו על כביש 'בגין' בואכה ירושלים. נסעתי בנתיב הימני ונכנסתי לשכונת גבעת מרדכי. הרחוב היה שמם, ריק מאדם, איש לא נראה בחוץ בשעת לילה כה מאוחרת. האור הצהוב שבקע מפנסי הרכב האיר את הכביש והבליט את הצבע השחור של האספלט. הגעתי לחניה שליד ביתי, כיבתי את המנוע. דממה כבדה ניסרה בחלל האויר, אור קלוש בקע מבינות לתריסים של המטבח, קיוותי למצוא את אישתי ישנה ברוגע, הבטתי בשעוני, השעה היתה שתיים ועשרים אחר חצות. נסיעה שהחלה באחת עשרה וחצי ממצפה הושעיה שבצפון, הסתימה עתה. הדרך התארכה למרות התחבורה הדלילה. הייתי חייב לעצור להתרענן מספר פעמים במהלך הנסיעה כדי להגיע בבטחה לביתי שבירושלים.
לא מעט ספקות היו לי לפני שנתתי תשובה חיובית והסכמתי להעביר את הרצאתי במצפה הושעיה. חישבתי את הזמן שאקדיש לעניין והגעתי למסקנה שהנסיעות הלוך ושוב, העברת ההרצאה, השאלות שאשאל אח"כ יגזלו ממני כמעט יום עבודה שלם. היו לי ספקות אבל נסעתי, מתפלל לרבש"ע שיצליח דרכי ואצליח לחזק אנשים שמתמודדים עם המחלה שאנחנו מתמודדים, או כל התמודדות אחרת. כשהנעתי את רכבי בדרכי לשוב לביתי, הרגשתי שמחה גדולה בליבי, לפתע התבהר לי, למה הקב"ה הביא אותי להחליט להגיע לשם למרות המרחק הרב.
שתי נשים נשארו אחרי ההרצאה מבקשות לשוחח עמי, מחכות שאסיים את שיחתי עם אנשים שרצו לומר תודה ולהחליף כמה מילים.
אחת סיפרה על ההתמודדות שלה בתוך משפחתה לאורך שנים. על הבושה וההסתרה שאופפת אותם עד היום והכוחות שזה גוזל מהם. היא ביקשה להודות על הכח שקיבלה ממה ששמעה ולוקחת הביתה אל השיח המשפחתי בשבת הקרובה.
אישה שניה ביקשה עצה איך לעזור לחברתה הטובה, או אולי איך לעזור לבעלה של אותה חברה שלפתע חלתה רעייתו בדיכאון, נכנסת ויוצאת בבתי חולים. חברתה אינה מוכנה שיבואו לבקר אותה, מבקשת להשאר בביתה בחדר סגור וחשוך. בעלה מתמודד לבד עם המחלה שנפלה עליו פתאום, מתקשה לקבל עזרה. הילדים כבר גדולים, חלקם מחוץ לבית חלקם עדיין בבית נכנסים ויוצאים, והיא חברתה של האישה כואבת את המצב ואינה יודעת איך ובמה לעזור. הרגשתי את הכאב שלה, את הרצון הגדול לעזור לחברתה, לבעלה של אותה חברה, למשפחה כולה.
דיברנו ארוכות על הנושא, בחנו יחדיו מה ניתן ומה לא ניתן לעשות עם אדם שאינו מוכן לקבל עזרה. דיברנו על הצורך בבניית מערך קהילתי שייתן מענה מסודר במקרים דומים. דיברנו על הרצון שלה ושל הקהילה לעזור שלעיתים גדול מהרצון של מי שצריך את העזרה ואינו מוכן לקבל אותה. דיברנו על כך שאי אפשר לכפות על אדם לקבל עזרה והעלנו מספר רעיונות איך למרות הכל, אפשר לנסות לשכנע אותו או אולי לעזור לו בדרכים עוקפות.
סיימנו את השיחה ודמעות הרטיבו את עיניה. לא יכולתי שלא להזדהות עם המקום שלה, כמה קרוב היה לליבי, לחיי, כמה כואב ומוכר המקום הזה. שנים הכרתי את אותו מקום ועדיין אני מכיר אותו אבל מהצד השני, הצד של מי שצריך עזרה ומתקשה לקבל אותה, מעדיף לעשות הכל לבד, לבד. משתדל לא להכביד על ילדיו שממילא נושאים את ההתמודדות שלהם כילדים לאמא חולה, בעל כורחו לומד לאורך השנים לקבל עזרה, לפעמים אפיל לבקש אותה.
נפרדנו לשלום. צעדתי לעבר רכבי שהמתין לי במקום בו החנתי אותו לפני שעתיים וחצי. הנעתי את הרכב, סדרתי את המראות כשבזוית העין ראיתי את האנשים חוזרים הביתה מההרצאה, הבנתי מדוע הסכמתי להגיע אפילו עד מצפה הושיעה.
יצאתי לדרך שלקחה למעלה משעתיים וחצי.
עליתי על יצועי, התקשתי להרדם.
מחשבות רבות רצו במוחי על כאבם של אחרים, על כאבי שלי, מודה לבורא עולם על הכוחות שנותן לי להיות במקום הזה, לחזק ולהתחזק, מתרגש ושמח לראות ולחוות כל פעם מחדש את מימוש דברי חכמנו "כל ישראל ערבים זה לזה".