התמודדות של אחים עם אח פגוע נפש- כאב שמשפיע על חייהם
כשאחרון האנשים פנה לדרכו ניגשה היא אלי, מהלכת לאיטה, מעט בביישנות, כשפניה מדברות צער וכאב. תודה פנתה אלי בקול נמוך. תודה על כל מה ששיתפת אותנו בכנות כה גדולה. נתת לי כוח ויכולת להתבונן מעוד זווית על ההתמודדות האישית שלי. תודה על הפתח שפתחת לי לקראת עבודתי כעובדת סוציאלית בבריאות הנפש, להבין יותר נפשו של בעל שמתמודד עם מחלה ארוכה וקשה של אישתו, להבין יותר מה עובר על משפחה שלמה לאורך שנים כה רבות.
היא השתתקה, לקחה אויר והמשיכה לדבר בקול שקט.
שנים התמודדתי עם אח פגוע נפש ואין לך מושג כמה זה קשה. זה לא קשה כמו להתמודד עם בן חולה או עם אבא ואמא חולים אבל גם זה קשה, קשה מאוד. אני מבינה ששמת דגש והרחבת את הדיבור על התמודדות של הורה עם בן חולה כמה היא קשה ומייאשת. אני לגמרי מבינה את ההתמקדות שלך על התמודדות של משפחה עם אבא חולה או אמא / אישה חולה. חשוב לי לומר לך כמי שהתמודדה עם אח חולה שנים רבות, הקושי הוא עצום. קשה לי לתאר כמה הוא קשה, קושי שמקרין על כל החיים למרות שכבר מזמן עזבתי את הבית והקמתי את הבית שלי, זה לא עוזב אותי לרגע.
הקשבתי לה קשב רב. תודה השבתי לה, תודה שאת משתפת אותי, באמת לא נתתי מספיק מקום בדברי להתמודדות של אחים. את צודקת אמרתי לה, תודה שאת מביאה את זה לתשומת ליבי, אתייחס לכך בהרצאות הבאות שלי. לא, לא אין צורך רק רציתי לומר לך שתדע גם כמה זה קשה, קשה מנשוא, להיות אחות לאח שמתמודד שנים רבות, חזרה על דבריה כשפניה מוצפות בדמעות.
היא פנתה ללכת, הרימה את עיניה ושוב הודתה על ההרצאה ויצאה מאולם ההרצאות בהליכה איטית כשאני מביט אחריה בכאב ובצער על הסבל שלה, שלא קיבל מספיק מקום בדברי. אם רק הייתי מוסיף עוד מספר משפטים, אמרתי לעצמי, אם רק הייתי מוסיף עוד חצי דקה, אולי לא היתה מרגישה את הכאב, כאב שלא שמים לב אליך, שלא נותנים מספיק מקום לכאב שלך, להתמודדות שלך.
אספתי את חפצי ופניתי ללכת מהרהר על השיח הקצר והכנה שהיה לי זה עתה.
היה זה בסיום הרצאתי לסטודנטים ואנשי טיפול בחוג לעבודה סוציאלית באונברסיטת הר הצופים.
איך לא הייתי מספיק רגיש שאלתי את עצמי בתחושת עצב וכאב, איך לא חשבתי שאולי יושב באולם מישהו שמתמודד עם אח פגוע נפש שאלתי את עצמי.
ירדתי אל רכבי בחניה חושב מהרהר עד כמה צריכים אנחנו להיות רגישים במה שאנו אומרים ולא פחות במה שאנחנו לא אומרים.
איזו אחריות גדולה מוטלת על כתפינו, לחשוב על כל מילה שאנו מוציאים מפינו וגם על המילים שאנחנו מחליטים להשאיר בפה ולא לומר. איך אנחנו יכולים לחזק אחרים במילה טובה, במשפט שנאמר במקום הנכון, בזמן הנכון ובצורה הנכונה. איך בלי משים, בלי כוונה, אנחנו נמנעים מלומר מילה והאחר שמצפה לאותה מילה ולא קיבל אותה מרגיש פגוע, כואב, עצוב.
לימוד גדול למדתי מהשיחה הקצרה והכנה עם הסטודנטית בבית ספר לעבודה סוציאלית באונברסיטה בהר הצופים.