זוגיות, שעשוע וליל הסדר

אדבר כאן על זוגיות לאור חג הפסח, ומתוך הזווית הייחודית שלי כמטפל בפסיכודרמה, כאדם שמזמין להיפגש עם הנפש לא רק דרך מילים אלא בעיקר דרך פעולות חיות.

אין כמו חג הפסח כדי להפגיש אותנו עם המודל היהודי לבניית זהות עצמית. אין כמו חג הפסח כדי להפגיש אותנו עם המודל היהודי לבניית זהות הורית. ואין כמו חג הפסח כדי להפגיש אותנו עם המודל היהודי לבניית זוגיות. וודאי שאין כמו חג הפסח כדי להפגיש אותנו עם המודל היהודי לבניית זהות לאומית.

פסח מפגיש אותנו עם הדרך הייחודית של עם ישראל להטמעת רעיונות נשגבים. בעוד עמי העולם האליליים עסקו ברעיונות שלהם באמצעות פעולות של עבודת אל פאגאניים- התרבות המערבית\פילוסופית עסקה ברעיונות שלה ע"י שיח מופשט, ע"י מילים. השיח המופשט הרחיב את המבט האנושי, אך עקר ממנו את עוקץ החיות שבעבודה הפאגאנית. עם ישראל לא נזקק להיפרד מעולם החומר והפעולה על מנת לא להגשים את האל. הוא מצליח להשאיר את האל נשגב מכל רעיון ומכל הגשמה שהיא, ובו זמנית לגעת ברעיונות המטפיסיים של הקיום- באמצעות פעולות. בליל הסדר אנחנו מספרים ביציאת מצרים, אך גם משחקים את אותה יציאה, ואני לא מדבר רק על הדרמה שהילדים נוהגים לעשות בעת קריאת "עבדים היינו..." אלא לדרמה שאותה כולנו משחקים בעת שתיית 4 כוסות, ההסיבה, אכילת המצה, אכילת המרור, פתיחת הדלת בשפוך חמתך ועוד ועוד...

מי שפיתח את הפסיכודרמה היה יעקב לוי מורנו, יהודי בן זמנו של פרויד. אחד מהשינויים המרכזיים בגישה הטיפולית שלו מאשר של פרויד הייתה האמירה: "במקום לדבר על... בואו נעשה את...". באמירה הזו הוא סימן, באופן חילוני אמנם, את קו החשיבה של התורה והמצוות המתבטא בשיאו בליל יציאת מצרים. בלילה הזה בו אנחנו נדרשים לזכור את אשר התרחש לאבות אבותינו, איננו רק מספרים על מה שהתרחש, אלא מכניסים את עצמנו לתוך החוויה עצמה. במקום רק לדבר על מרירות השיעבוד- אנחנו אוכלים מרור, במקום רק לדבר על העוני והחירות- אנחנו אוכלים מצה. ולא רק אוכלים, אלא מקיימים עם אובייקטים סמליים אלו שלל פעולות שמנכיחות את אירועי מצרים והגאולה ממנה- בתוך ההווה שלנו, אלפי שנים אחרי. פסיכודרמה במיטבה.

גם במפגשים הטיפוליים שאני עורך עם מטופליי, אני מזמין אותם במקום רק לספר לי הקונפליקטים עם אבא\אמא\בן הזוג\הילד...- להראות לי את הקונפליקט באופן חי במרחב המשחקי הטיפולי. אני מזמין אותם לפנות לכיסא ריק עליו נדמיין שיושב אבא\אמא\בן הזוג\הילד...- ולומר לאותה דמות את מה שאמרתי לה בעת הקונפליקט האחרון, כמו גם את מה שאולי אף פעם לא אמרתי לו, לא מצאתי לו מילים. לא רק לספר על הכאב, הכעס, הגעגוע, אלא לבטא אותם בקול, במילים, ואף בתנועה ובפעולה. בצורה כזו הרגשות אינם רק מילים אלא חוויה עשירה מלאה ברגש, בדמיון, בפעולות. כמו בחיים. כמו בליל הסדר.

בעצם אופן המפגש עם רעיונות עומק באמצעות פעולות לא מסתיים רק באירועי ליל הסדר, אלא הוא שוזר את כל הקיום היהודי שלנו. המצוות המעשיות הינם פעולות אותם אנו מקיימים בין אם מבינים אנחנו את משמעות המצווה ובין אם פחות. המשמעות נוכחת לא רק בהבנה המופשטת ובמילים המופשטות, אלא גם ואולי אף בעיקר- בחוויות הפועלות במציאות.

המרחב המשחקי (או בשמותיו הנוספים- המרחב המעברי\המרחב הפוטנציאלי) הינו מושג מתיאוריית יחסי האובייקט בפסיכולוגיה, אותו טבע הפסיכואנלטיקן דונלד ויניקוט. המרחב הזה הינו מרחב הנמצא בין המציאות לבין הפנטזיה. בעולם המציאות הכללים מאוד ברורים, נוקשים. החסרון, החסכים והמגבלות של עצמנו ושל המצוי סביבנו מצויים למכביר, ועלולים לייאש אותנו ולשלוח אותנו אל מרחבי הפנטזיה. זה יכול להתבטא בצריכת פורנו ובהרגלי ניתוק נוספים מהמציאות, ויכול גם להגיע לכדי התקפים פסיכוטיים, התקפים בהם האדם עוזב את האדמה הבטוחה של המציאות המוגבלת והולך לאיבוד בתוך עולם מדומיין ומשולל מציאות.

לעומת שתי הקצוות הללו- המרחב המשחקי הוא המרחב בו האדם יכול להיות בין המציאות לבין הדמיון, בין האובייקטיביות לסובייקטיביות. במרחב הזה אדם יכול ליצור, לדמיין, לחלום- בלי להתנתק מהמציאות הריאלית אלא רק כביכול להשהות אותה. בתוך המרחב הזה פועלים היצירתיות שלנו, יכולת ההמצאה, החלום, והמשחק. כשיהודים במשך אלפי שנים הסבו בליל הסדר תוך כדי שתיית 4 כוסות וחשו עצמם כבני חורין למרות היותם תחת משטרים אפלים ומדכאים- הם לא התנתקו מהמציאות וחיו בעולם מפונטז והרסני (כמו בפסיכוזה), אלא השהו לרגע את המציאות על מנת לגעת במשהו עליון ממנה, משהו שלא ניתק אותם מההתמודדות עם עולמות החושך שבתוכם הם חיו, אלא נתן להם כוח להתמודד עם אותם עולמות חושך, ובסופו של דבר גם לשרוד למרות כל הסיכויים, ולשוב לארץ ישראל כנגד כל הגיון. זהו כוחו של המרחב המשחקי עימו אני עובד בקליניקה ובסטודיו- על מנת לאפשר למטופליי מבט רחב יותר על חייהם, על מנת לתת להם תקווה בתוך האפילה, ועל מנת להגמיש את התודעה שלהם ולאפשר להם להרחיב את מנעד הדפוסים האישיים והבין אישיים שלהם.

אם נתבונן מזווית זו על הזוגיות שלנו, נראה כי השימוש במרחב המשחקי בתוך הזוגיות הוא קריטי עבור יצירת התקשרות זוגית אינטימית. היום יום הזוגי שלנו מלא במציאות, מציאות קשוחה, תובענית, דורשת. ילדים, עבודה, מטלות הבית ועוד ועוד... האם אנחנו יודעים להכניס אל הזוגיות איכויות של המרחב המשחקי? האם יש זמן לשעשוע בתוך הזוגיות שלנו? אם לא- נמצא את עצמנו מהר מאוד עם זוגיות מיובשת ואפרורית, זוגיות צמודה מדי למציאות. לא רחוקה האפשרות שנתחיל לפזול החוצה אל מרחבים מדומיינים (פורנו, בגידות או הסחות דעת שונות...).

גם בהקשר האינטימי- האם קיום היחסים האינטימיים שלנו בנוי על פעולות מאוד מציאותיות, פרקטיות, חותרות לחדירה ולסיפוק פיזי קונקרטי, או שמא יש בהם מרחב של משחק, של שעשוע? לא אפרט כאן אודות אופני המשחק הזה אשר דורשים התייחסות מעמיקה, מכבדת ואישית, אך ננסה להעמיק באמצעות התנ"ך את המבט הזה על זוגיות, מבט שאיננו קונקרטי, שאיננו הדבר לכשעצמו, אלא מבט של המרחב המשחקי, המעברי, הפוטנציאלי. 

אבל כדי לא לצאת ללא שום מתנה ספציפית שאוכל לתת לכם מהמרחב המשחקי, אלמד אתכם משחק זוגי פשוט וכיפי שמטרתו הנאה, שחרור, שעשוע, צחוק והזרמת תקשורת בין אישית נעימה וקלילה. הוא טוב סתם כך אחרי יום עבודה ארוך וערב מחרפן של השכבות ילדים, והוא טוב גם כהתחלה של ערב זוגי רומנטי המבקש להתרומם מעבר לקרקע המציאות.

משחק- "יש לך את זה ביותר..."? : אחד מבני הזוג אומר משפט כלשהוא. זה יכול להיות משפט סתמי, זה יכול להיות משפט שרץ בבית בתקופה האחרונה, או משפט משמעותי של אחד מבני המשפחה (כמובן בלי לקחת משפט של בן הזוג שיכול לפגוע בו באם אשתמש בו במשחק הזה). א' אומר את המשפט, ואז ב' אומר לו: "יש לך את זה ביותר..." למשל: ביותר עצבני\מתחנן\רומנטי\עצוב\מתלהב\מחזר\מתבכיין... או כל סגנון אחר שמוכר לכם. דרך אגב- אפשר במשחק הזה לעשות דברים שאנחנו לא מעיזים ברגיל שלנו. למשל: גבר שלא יודע לדבר בשפה מלטפת, או לחזר...- יכול לקבל משימה כזו מהאישה ולמצוא את עצמו אומר משפט סתמי כלשהוא אך בצורה של חיזור רומנטי. זה יכול להיות משעשע, שובר קרח ואולי אף שובר מגבלות זוגיות.

עד כאן למשחק.

יעקב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה, חקר את הספונטניות של האדם. הוא הגדיר אותה כ- 'היכולת למצוא תגובה חדשה למצב מוכר או תגובה הולמת למצב חדש". למשל: אם כל פעם שאשתי מבקרת אותי אני מגיב בכעס או לחילופין נעלב- תרגול ספונטניות יכול לאפשר לי למצוא את עצמי מסוגל להגיב תגובה אחרת, שונה מהרגיל שלי, יעילה יותר.

הספונטניות הזו היא בעצם ליבת היכולת המשחקית עליה דיברנו. היכולת המשחקית היא היכולת לעבור ממצב למצב, ולהיות מסוגל להחזיק בשני קצוות מנוגדים בו זמנית (את המציאות ואת הפנטזיה...), לנוע ממצב למצב בלי להיתקע, על מנת לקיים דבר גדול יותר מכל המצבים כאחד.

היכולת של אברהם אבינו היא היכולת לעבור מקום למקום, גם בפיזי גם בתפיסת העולם, לכן הוא נקרא- אברהם העברי.

את חג הפסח עצמו התחלנו במעבר מאוד חד בין עולם של חמץ לעולם נטול חמץ, עולם של מצה.

ובהתרחשות המקורית במצרים- המעבר החד אותו עברו עם ישראל מעבדות לחירות.

כל זה בא לידי ביטוי בזוגיות- ביכולת להיות במעברים בתוך המצב הזוגי, בתוך כל השינויי מצבים. המצב שלנו כבוגרים הינו להתקבע סביב תגובות מסוימות ולקוות שהם יעשו הפעם מה שהם לא עשו בעבר. המשחק מוציא את הסטטיות והקיבעון מהחיים. כך גם בשיר השירים אותו אנחנו קוראים בפסח- המעבר בין מצבים שונים בתוך הזוגיות והיכולת לשחק\לנוע בתוך כל מצב ומצב. יכולת הגמישות הזו מכניסה תקווה לחיים.

ליל הסדר זה לילה של הילדים כי זה חג ששייך למי שעוד מסוגל לשחק, מסוגל לנוע במהירות ממצב למצב, מסוגל להיגאל. כמובן שישנו עמוד שדרה למעברים הללו, לא מדובר על מעברים חסרי אמונה באל אחד. האמונה באל היא הציר עליו נעים אין סוף המעברים.

יכולת השעשוע היא אולי עוד צעד אחד קדימה. לאחר היכולת המשחקית הנעה בין מצבים, יש אפשרות להיפגש עם כל מצב ממקום שלם, ממקום בו ישנה התאמה ביני לבין המתרחש.

כשהתורה נקראת בתנ"ך 'שעשוע', היא בעצם פותחת לנו דלת אל מפגש חדש עם התורה. התורה נפגשת איתנו בכמה רמות, אך הרמה הכי מענגת עקב היותה הכי מותאמת לנפש שלנו- היא התורה כשעשוע. זה העומק של המפגש שלנו עם התורה. עול המצוות הוא הנגלה בחיצוניות, אך בתוכיותה מונח השעשוע הכי גדול, עקב ההתאמה בין התורה והמצוות לנפש האדם. במצב כזה הפעולות מקבלות את האור של הדעת.