ישנם רגעים שעלי להבין ולקבל שכרגע אין ביכולתי לעשות
קבוצה קטנה של תושבים סיימה את ההפסקה הקצרה ומיהרה להתיישב כשהם עוזבים אחריהם את שולחן הכיבוד שהיה מלא בכל טוב מפירות העונה ודברים נוספים שהעין חשקה בהם
.
למעלה מחצי שעה ישבתי בחוץ על ספסל עץ ישן מט ליפול בצבע חום כשרוח קיצית נעימה טופחת על פני, ממתין בסבלנות לסיומה של ההרצאה הראשונה שהחלה באיחור רב בגלל תקלה במחשב. ככל שעבר הזמן הרגשתי שהעייפות משתלטת עלי יותר ויותר ולכמה רגעים עיניי אף נעצמו. חששתי שלא יהיה לי כח לעמוד מול הציבור שהגיע לשמוע אותי. רגשות אכזבה החלו לכרסם בתוכי. שעתיים נסעתי דרומה ועוד שעתיים לפחות נכונו לי בדרכי חזרה ולרגע חלפה במוחי מחשבה שמא אחזור לביתי בירושלים בלי שאביא את עצמי לתושבים שבאו לשמוע אותי כל אחד וסיבותיו הוא. נאלצתי להמתין, לא הייתה לי ברירה, הרמתי את ראשי לשמים, ירח מלא תפס את עיניי, את ליבי, ירח שמנסה להאיר את העולם גם בעיתות חשכה.
היא הזמינה אותי להיכנס, מתנצלת על האיחור הרב, הרגישה לא נעים שהמתנתי זמן רב. התפללתי, ביקשתי מבורא עולם שלמרות השעה המאוחרת ייתן לי כח לעמוד מול האנשים לתת להם את מה שיש בי, את מה שנשמתי רוצה ומנסה להביא לעולם בימים אלו.
שקף רדף שקף, סיפור רדף סיפור. התמונות מהחיים שהיו ועדיין, מלאו את חלל החדר. הזמן חלף בלי שהרגשתי, העייפות נעלמה, כל משפט שיצא מפי מילא אותי באנרגיה חדשה ורצון גדול להמשיך ולספר את סיפורי, בתקווה שמשהו מדברי יעזור למי מהשומעים. עיני האנשים שננעצו בי, ההקשבה העמוקה שהייתה שם למרות השעה המאוחרת, השקט ששרר בחדר, משכו אותי ונתנו לי כח לדבר.
מדוע אתה לא מרפה, שאלה אותי אחת המשתתפות? מדוע אינך עוזב, המשיכה לשאול כשראתה שאיני יורד לסוף דעתה. איני מתכוונת לומר שתעזוב את רעייתך ותתגרש אבל אולי אתה יכול להקל על עצמך מעט ולשחרר משהו מהעול הרובץ עליך כבר שנים רבות ולא עוזב אותך. הקשבתי לשאלתה מנסה לרדת לסוף דעתה. עניתי מה שעניתי והמשכתי. כשיצאתי ניגשה אלי אותה אישה ביקשה להתנצל על שאלתה, לוודא שלא נפגעתי, והחלה לספר על התמודדות ארוכת שנים שלה עם מחלה בתוך ביתה ועל תהליך ארוך שהיא עוברת כדי להרגיש משוחררת יותר, קלילה יותר, לצד הקושי בליווי ובתמיכה בחולה שבתוך ביתה, ליווי שאינו נגמר.
הקשבתי לדבריה כשאני מזדהה עם מה שהיא מספרת על הקושי היום יומי שאינו מרפה, על הרגשת הלבד שהיא מרגישה לאורך שנים. על הקושי לראות בן משפחה אהוב עם כאבי נפש גדולים שגורמים לו סבל שקשה לתארו במילים. סבל פיזי ונפשי כאחד, סבל שמרחיק אותו מבני אדם אפילו מבני משפחתו שמתקשים לעיתים להיות במחיצת, סבל שמרחיק אותו אפילו מעצמו. סבל מכאבים שלעיתים אין להם תרופה, אין להם מזור. סבל שמרוב ייאוש יש והחולה שולח יד בנפשו, סבל שפעמים רבות מעמיד את בני המשפחה בחוסר אונים, קושי גדול המקשה על עצם ההתמודדות ומאיים להכריע אותה.
ברכתי אותה שיהיה לה כוח להמשיך להתמודד ולתמוך בבן משפחתה כפי שהיא רוצה. צעדתי לכיוון הרכב ומאחורי צעדה אישה נוספת, נעצרתי. היא פנתה אלי בעיניים דומעות מתנצלת על שעזבה את ההרצאה באמצע. "לא יכולתי להמשיך להקשיב לדבריך" אמרה בקול חלש "הרגשתי שאני נחנקת, הייתי חייבת לקחת אויר, ולאחר מכן פשוט לא יכולתי לחזור ולהיכנס לחדר. התיאור שלך היה מדוייק אחד לאחד למה שקרה ועדיין קורה בבית שלנו כבר שנים רבות" הרגעתי אותה, אמרתי לה שטוב עשתה כשיצאה, באתי רק כדי לעזור ולחזק. היא הביטה בי והחלה לספר על ההתמודדות שלה עם אבא חולה כבר שנים רבות והשפעת המחלה על המשפחה. היא סיפרה על הזמן הרב שעבר עד שהבינו וידעו מה יש לאביה. על הקושי התמידי להכיל את המחלה, את ההתפרצויות שלו. על הקושי לתמוך בו. על הכעסים והמריבות שהמחלה יצרה בבית. על ההתרחקות של חלק מהילדים מהבית בגלל הקושי לשאת את המחלה. על חוסר תמיכה מהקהילה בתחילת הדרך ועל עוד ועוד דברים קשים שקרו בבית בעקבות המחלה.
בכיתי יחד איתה, לא יכולתי שלא. הבנתי בדיוק על מה היא מדברת. הבנתי את החוסר הגדול בבית יציב וחזק שחוותה מגיל צעיר, ועל הקושי הגדול שלה היום לחיות בשקט וברוגע.
אחי גם לא בסדר המשיכה לספר, כנראה שגם הוא חולה אבל הוא לא מוכן להכיר במצבו, לא מוכן להכיר במחלה שיש לו. הוא בשנות השלושים לחייו, גר מחוץ לבית, אינו עובד, אינו לומד, יושב בבית כל היום מול הטלוויזיה ולא עושה כלום. זה משגע אותי. אני מנסה לשכנע אותו ללכת לרופא אבל הוא לא משתף פעולה, לא מוכן ללכת. מה עושים איתו היא שאלה, איך אני יכולה לשכנע אותו ללכת לרופא אחרי כל מה שכבר עשיתי והוא לא מקשיב לי שאלה בקול חנוק. שמעתי את הכאב בדבריה, את חוסר האונים, את הייאוש שהחל מכרסם בליבה.
היא השתתקה. הבטתי בעינייה הטובות והכואבות מנסה להשתתף בכאבה, מחפש מענה לשאלתה תוך כדי שאני נזכר בשאלה שנשאלתי זה עתה על הצורך לשחרר, להרפות. לפתע התבהר לי שאולי מכוונים היו דבריה של האישה הקודמת על המקום בנפש שיודע להבחין בין מה שביכולתי לעשות לבין מה שכבר איני יכול לעשות, שהוא גדול ממני, שאין לאל ידי לעשות. אולי כאן טמונה התשובה לשאלה הרהרתי. המקום הזה שיודע להבחין ולומר עשיתי כל מה שיכולתי. השתדלתי, הפעלתי את כל הכוחות, הידע והקשרים שיש לי, הצלחתי בחלק מהדברים ובחלק אחר לא הצלחתי, ומה שנותר לי כעת זה לעצור ולומר לעצמי עד כאן אני יכול. ישנם רגעים שעלי להבין ולקבל שכרגע אין ביכולתי לעשות, כרגע עלי להמתין, לקחת צעד אחורנית, להתפלל, לקוות ולהאמין. יש וזו העשיה היותר מדוייקת בזמנים מסוימים.
נשארתי עם השאלה ועם התשובות שעלו במוחי. זמן רב היה לי להמשיך להרהר בדברים בדרכי לביתי נוסע בכבישי הדרום השוממים בשעות הקטנות של הלילה.
ירח מלא של אמצע תמוז האיר את הכביש השחור לצד אורות הרכב שריצדו ומיקדו את התאורה בכיוון הנסיעה. עימם ביחד חיפשתי גם אני את האור שבתוכי. חיפשתי נקודות של אור אפילו קטנות בתוך החושך הגדול הסובב את כל מי שמתמודד עם סבל נפשי שלא נגמר, שסופו לא נראה. מחפש את התקווה, את החמלה, מחפש את הישועה שנמצאת היכן שהוא רק שלא התגלתה בינתיים, נמצאת רק שלא ניתן לה מספיק מקום עדיין, מחפש, מייחל, מקווה.