פרשת שמות- על המעבר מיחידים לעם, ועל האמון בחיי החומר, בזה העולם, למרות הכול.
בפרשתנו אנו מתחילים ספר חדש וסיפור היסטורי חדש של עם ישראל. אנחנו נפרדים כאן מתקופת האבות ועוברים אל תקופת הבנים. ספר בראשית מספר לנו על כל הקורות עם העולם מרגע בריאתו ועד הגעתו אל אבותינו וקורותיהם. האבות עדיין שייכים אל הסיפור של בריאת העולם והיווסדו. הוא נוסד בחומר וברוח יחדיו, נפל מהרוח בחטא אדם הראשון ולאחר מכן נפל גם מהחומר בחטא דור המבול. אך הקב"ה לאחר מכן משיב החומר אל כנו ומבטיח כי לא ישמידו עוד גם אם תחטא האנושות מלפניו. אך מה עם הרוח, היש לה תקומה? שאלה זו מתחילה לקבל תשובה כאשר מופיע אברהם אבינו, אך מגיע לביסוס כאשר יעקב אבינו מביא 12 ילדים לעולם, כולם צדיקים וראויים להמשיך את האור האלוקי בעולם ולהקים עם של קודש ולא רק יחידי סגולה של קודש. התקווה החדשה נסדקת כאשר האחים מוכרים את יוסף ומתגלה כי שוב יש כאן פיצול בין אור לחושך, כפי שהיה בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשו. יעקב מתאבל 22 שנה לא רק על בנו האהוב אלא גם על כך שהקמת עם של קודש יצטרך להמתין עוד דור ויקרה אצל אחד מבניו ולא אצלו. הכאב גדל עוד יותר כאשר ישנה הבנה כי אותו בן לא יהיה יוסף אלא מישהו אחר מבני יעקב. על פי המדרש, יוסף היה אמור להוליד 12 ילדים, 12 שבטים, אך בעקבות האירוע עם אשת פוטיפר, שם יצא זרע מעשר אצבעותיו, הוא הוליד לבסוף רק 2 ילדים.
האבלות של יעקב מסתיימת כאשר מודיעים לו כי יוסף חי, וכפי שכתוב "ותחי רוח יעקב אביהם". התקווה שבה ונעורה. הנה חזונו הגדול של הקמת עם של קודש- הולך וקורם עור וגידים. אך יעקב יודע כי אין פרי ללא קליפה, ואין הקמת עם שכזה ללא גלות לראשונה. על מנת שיופיע עם של קודש הוא חייב לחוות על בשרו את תפיסת העולם המנוגדת לו ומה היא מולדיה באנושות. אין כמו מצרים, האימפריה של אותם ימים, כדי ללמד את עם ישראל (ולאחר מכן את האנושות כולה שתפגוש את הסיפור הזה בתנ"ך) את ההבדל שבין אור לחושך, בין חיי מוסר ורוח לבין חיי חומר המייצרים כל חטא וכיעור שיעבוד ושנאת האחר. יעקב דאג עוד מראש, שהמפגש עם החומר של מצרים לא יגרום לעם ישראל לבחול בחומר. החומר כשלעצמו איננו רע, הוא רק יכול לגרום להופעת רע כשאר הוא מסנוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. טרם גלות מצרים, עם ישראל מפתח בקרבו תכונה של יכולת לשלוט שליטה מלאה על החומר. מי שגרם לעליית מצרים להיות האימפריה העשירה והחזקה ביותר בעולם, אינו אלא יהודי אחד- יוסף (כפי שיקרה בהמשך הדורות בצורות כאלו או אחרות, בארצות ואימפריות שונות). בתחילת פרשתנו מביא רש"י את דברי הספרי על פסוק ה', המבאר כי לתורה חשוב לספר לנו בתחילת התממשות על הגלות- את היכולת של עם ישראל להקים ממלכה המזקיקה שליטה רחבה בחיי החומר, אך בלי שהחומר הזה יגרום לכל נבלה וכיעור. בפסוק ה' כתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים". ורש"י מבאר, מדוע כתב לנו הכתוב "ויוסף היה במצרים", הרי זה ברור, 'אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו'. אוו עניין מופיע גם בפסוק הראשון של פרשתנו, אודות האחים: "ואלה שמות בני ישראל...", אומר רש"י: אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם (בפרשת ויחי), חזר ומנאן לאחר מיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם...'. ומבאר שפתי חכמים החדש: 'מה היא החיבה שהמשיל אותם לכוכבים, יש לומר, כמו שהכוכבים קיימין ומאירין ביום ובלילה, אך ביום אינם נראים, משום שרגא בטיהרא מאי אהני, כך הם ישראל קיימין בעולם הזה ובעולם הבא'. עם ישראל מתחיל את הגלות, אורו הולך להתעמעם מכיוון שהוא נמצא בתוך מצרים, האימפריה הגדולה בעולם. מצרים הינה כאור יום אשר בו הולך לאיבוד אור הנר של עם ישראל, אך באמת האור הזה קיים, ולא רק בעולם הבא, עולם הגמול, עולם הנשמות, עולם האמת, אלא גם בזה העולם עם כל השקר שבו, שקר העוצמה של החומר, שקר העוצמה של מצרים ושאר האימפריות אשר ינגשו בנו במהלך ההיסטוריה, ירבו עוול ושקר במציאות, וחלקם עוד יפשטו טלפיהם ויציגו את עצמם כאילו הם טהורים. אך כל זה לא ישכיח מאיתנו שיש בנו אור, והאור הזה אין מקומו רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, עת "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה" מלוכה בזה העולם דייקא!
בעצת פרעה, מעבידים המצריים את ישראל בפרך. מטרתם לא רק להכאיב לגופם אלא גם לשבור את רוחם בעצם זה שחייהם יהיו מסתובבים רק סביב הישרדות חומרית. המצריים אומרים: עד כה איש אחד מכם יצר את כל כלכלת מצרים, ועתה כולכם תהיו חלק ממהלך זה. תבנו ערי מסכנות, ערי אוצרות לתבואה- פיתום ורעמסס. גם אם יוסף הצליח לעמוד בצדקו בו בזמן שהיה כל כולו מוקף בחומר, לכם כעם אין סיכוי להתמיד בכך. במוקדם או במאוחר תבינו שהדבר היחיד הקיים הוא החומר וממילא ההישרדות החומרית ו'אדם לאדם זאב' (כדבריו של סארטאר). אך עם ישראל- "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". עם ישראל משועבד לחומר אך לא מפסיק לעסוק ביצירת חומר, חומר אנושי, הבאת ילדים לעולם. בנוהג שבעולם כאשר אדם סובל סבל גדול- הוא מתחיל לשנוא את זה העולם, וממילא אין לו שום חשק להביא צאצאים לעולם כה רע. אך עם ישראל מאמינים בזה העולם וממשיכים להביא ילדים. יש להם אמון עז בכך שזה העולם יכול להיות טוב. והתגובה של מצרים לכך היא "ויקוצו מפני בני ישראל", ורש"י מבאר- 'קצו בחייהם'. דווקא המשעבדים המאמינים אך ורק בחיי החומר של זה העולם- מואסים בחיי העולם הזה.