ניסיון לקריאת בריאת העולם לאור התפתחות הנפש. היום הראשון- המפגש עם הריק הקיומי וההסתר האלוקי.
בתחילת בריאת אלוקים "את השמים", קרי- את הנשמה. "ואת הארץ", קרי- את הגוף, אזי "והארץ הייתה תהו ובהו", ורש"י מפרש 'שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה, על ריקנותה'.
המפגש הראשון של האדם בעל הגוף והנשמה עם המציאות- הינו מפגש של השתאות, אך לא השתאות של 'מה מופלא הדבר הזה', אלא השתאות של תהייה על הריקות של המציאות, חווית ריקות קיומית וכואבת. ההשתאות הזו איננה השתאות של הנשמה המלאה אור אין סוף, אלא של הגוף הצר החש את הריקות של עצמו וממילא את הריקות של המציאות.
"וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"- רש"י מפרש כי פני תהום הכוונה על פני המים, ושפתי חכמים החדש המפרש הכי מוכר של דברי רש"י, אומר כי בכך מכוון אותנו רש"י להבין שהמילים "על פני תהום" והמילים "על פני המים" הינם אחד. ואומר השפתי חכמים שבעצם החושך שעל פני התהום הוא הוא רוח אלוקים המרחפת על פני המים. מדוע רוח אלוקים הינה חושך? יתרה מכך- רש"י מבאר שרוח אלוקים הכוונה לכיסא הכבוד המרחף מעל פני המים כיונה המרחפת מעל הקן!
נראה לי לומר כהמשך לדברנו, כי כיסא הכבוד, רוח אלוקים- זר הוא לגוף האדם, וזרות זו מייצרת באדם את התחושה כי הוא עומד מול חושך. כבר אין כאן ריקות אלא חושך, נוכחות של דבר המסתיר. אותו אור גדול של כיסא הכבוד האלוקי, של כיסא המלך, הוא חושך עבור האדם האביון, העני בדעת ('אין עני אלא בדעת'), שאיננו מסוגל לקלוט את האור הגנוז במציאות, וזאת מכיוון שנשמתו הוכנסה אל כבלי הגוף ומקריו. יש כאן המשך והתפתחות של החוויה האקזסנטיאליסטית של עמידת האדם מול הריקות שבמציאות, מול האין. האדם כבר מבין שאין כאן ריק באמת, אלא שהריק הוא תוצאה של חווייתו המצומצמת בכבלי הגוף והזמן, ולכן עמידתו כעת איננה מול ריק אלא מול חושך, הסתר.
המים שמעליהם מרחפת רוח אלוקים, כיסא הכבוד, החושך, הינם המים של המציאות הזו. המים הינם רוב עולמנו, הן בכדור הארץ והן בגופנו. הם סימבול למציאות הפשוטה של העולם והאדם, מציאות אשר מכוסה בהסתר החושך והצמצום של האור האלוקי אשר שם נשמה בגוף. אותה רוח אלוקים מרחפת לדברי רש"י, כיונה מעל הקן, הסמל של השלום. אותה חשכה והסתרה איננה אלא מניע לשלום המבוקש. הצמצום האלוקי הינו נושא לעסוק בו עבור אנשי רוח, סופרים ומשוררים טראגיים. אך אין זו דרכה של תורה. התורה לא רואה בצמצום האלוקי דבר טראגי אלא מתנת שמים, רצון הטוב להיטיב כדברי הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות'. מהו השלום? השלום הינו היכולת של שני כוחות הופכיים להלך זה לצד זה ולפעול במשותף ובאהבה עבור היעד אליו שניהם כוספים. זהו בדיוק תפקידו של הצמצום ומטרת ריחוף החושך\כיסא הכבוד\רוח אלוקים- מעל פני המציאות, כיונה מעל קנה. מטרת הצמצום הינה להכניס את האדם להיות 'שותף עם אל'. לא אוכל מתנת חינם בקבלו את הטוב האלוקי, אלא מקבלו כזכאי לו, כמי שטרח בערב שבת ורק אז אוכל בשבת. זהו הטוב האלוקי היותר שלם, על מנת שלא יהיה לאדם לחם בושה באוכלו דבר שניתן לו כמתנת חינם בלי קשר למעשיו והשתדלותו. היות שותף עם אל, זהו השלום שהיונה\החושך\רוח אלוקים\כיסא הכבוד- מביאים עימם אל המציאות. המעוף מעל הקן, בשונה מציפורים אחרות אשר רובצות על גוזליהם- הינו ההזמנה של היונה את גוזליה- לגדילה אישית. האם נוכחת עימם אך לא חונקת אותם, לא מייצרת תלות אלא נותנת כוח עבור ילדיה- להתרומם ולפתח עצמאות ובגרות, עד שיזכו להיות ראויים לאוכל שאימם מביאה להם או שהם מביאים לעצמם בזכות מה שלימדה אותם אימם.
"ויאמר אלוקים יה אור ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב"- רש"י מבאר (ומרחיב זאת השפתי חכמים) כי אור זה נקרא 'טוב' כמו שצדיק נקרא טוב ("אמרו צדיק כי טוב"). "ויבדל אלוקים בין האור לבין החושך"- ורש"י מבאר- 'ראהו שאינו כדאי להשתמש בו לרשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא'. ומוסיף השפתי חכמים כי הבדלה זו איננה רק הבדלה שבזמן ('הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא'), אלא הבדלה שבמהות, הבדלה בין הצדיק שהוא אור, לרשע שהוא חושך.
עד כה עסקנו בעמידת האדם מול הריק, ולאחר מכן בהתפתחותו לעמידה מול החושך וההסתר. האדם יכול להיתקע שם, אך התורה מאירה לנו את הדרך ומכוונת אותנו מכאן להתפתחות אל מבט של טוב ורע. יש טוב ורוע במציאות! הדילוג לתודעה זו מתרחש דווקא מתוך ההכרה בריקות ובהסתרה האלוקית. העמידה מול הריק, מול חוסר המשמעות, ומול ההסתר האלוקי\אנושי- יכולה להביא את האדם אל כפירה באלוקים, כפירה בטוב, כפירה בעצמו, בתודעתו בחושיו ובשלל כוחותיו, ומתוך זה להעמידו בחוויית 'חיה ותן לחיות', "אכול ושתו כי מחר נמות". אך כאן, בפסוק הרביעי של התורה, היא מצביעה לנו אל תודעת הטוב והרע (עוד טרם חטא אדם הראשון!). המפגש עם הריק וחוסר המשמעות, ועם ההסתר הצורב בלב הבשר, מובילה את האדם אל צורך עז במשמעות, ומתוכו נגזרת באופן מיידי תודעת הטוב והרע.
האם זהו רק צורך אנושי ואין בזה כל אמת שהיא? לא! דווקא הצורך האנושי מלמד אותנו על האמת ה'אוביקטיבית'. האדם איננו זר להוויה אלא חלק אינטגרלי ממנה. יש כאן הרמוניה של אדם טבע, וממילא תודעת האדם מלמדת אותנו על המציאות עצמה. הרב קוק בספרו אורות התשובה אומר: 'העולם כולו מלא הוא הרמוניה. ההתאמה המאחדת , מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה. המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההוויה, שכולם חודרים זה בזה והנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם..."
(אורות התשובה, ח',ז').