על חבטת הערבה והמפגש עם החידלון והסופיות האנושית
על פי בעלי הנסתר, בעת חביטת הערבה יש לכוון לחמשת אותיות מנצפ"ך, הלוא הן האותיות הסופיות.
מה עניין הסופיות לחביטת הערבה?
העיסוק היהודי בערבה הינו העיסוק בחידלון, בסוף, במוות. הן במוות בה' הידיעה, והן במלא צורות מוות קטנות. כשאדם רואה שיומו נגמר והוא הולך לישון וכמעט שלא הספיק מאומה ממה שרצה- זה סוג של מוות. כשאדם טורח להכין אוכל, אוכלו, מטיל צרכיו ושוב עמל להכין אוכל- הוא יכול לחוש את חוסר התוחלת, את כך שבסוף אותו אוכל שהוא עמל עליו ייגמר מהצלחת, והוא יישאר שבע לכמה שעות, ואז שוב- להפשיל שרוולים וקדימה למטבח.
איך מתמודדים עם סופיותם של החיים? שלמה המלך בספרו קהלת התעסק הרבה בשאלה זו, ערער על כל אפשרות למשמעות ומחק בהכרתו כל ערך חיים שהוא- כסף, נשים, כבוד, מוזיקה ואפילו חכמה. אך במקביל, שלמה המלך שוב ושוב אומר שלמרות הכול אפשר לשמוח, "שמח בחור בילדותך". את ספרו הנ"ל הוא מסיים במשפט האלמותי: "סוף דבר הכול נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". הפסוק מתחיל במילה 'סוף', אותו תוכן בו התעסקה כל המגילה.
אל מול המוות, החידלון, הסופיות- פנה האדם בהיסטוריית חייו, אל כמה וכמה נתיבים שונים. מתחת לכל הנתיבים הללו מסתתר (או גלוי) לו ייאוש עמוק מהחיים ומהאדם, בין אם ייאוש מובהק ובין אם ייאוש נסתר ומורכב יותר.
הנצרות הפנתה עורף לזה העולם, היא טענה שהמשיח כבר הגיע ושהסבל העולמי הוא פיקציה כי הרי ישו כבר כאן. יתרה מכך- הגאולה הינה גאולת מלכות השמיים. האדם צריך רק להאמין בישו, לאכול מגופו ולשתות מדמו- והוא מסודר לעולם הבא, למלכות השמיים. ומה עם העולם הזה? לא רלוואנטי באמת, אין בו קדושה מהותית. העיקר שיאמר האדם שהוא מאמין בישו, אין צורך בפרקטיקה, אין צורך במצוות, אין צורך בשינוי המעשים. הנצרות בעצם הפכה את העולם הזה לעולם הבא, את הארץ לשמיים, כך שבעצם אין ארץ, ולכן אין חובות דתיות באמת. אין מעשים להם מצפה מאיתנו הבורא. עמדה זו הביאה אותה לרצח של מיליונים במסעות הצלב!
האיסלאם בדרכו הציג פאן אחר של ייאוש. את העולם הבא הוא צבע בצבעי העולם הזה: כאשר השהיד ימות הוא יגיע למעלה ויקבל 72 בתולות. שוב- אין כאן דאגה מוסרית אנושית אלא הנאה אישית, והקטנת כל דבר רוחני לכדי תאווה בוערת וריקה.
הבודהיזם החליט שהעולם לא קיים בכלל, הוא רק הקרנה של התודעה שלנו. אם נתרגל מדיטציה נוכל לצאת מהמטריקס הזה, לקלוט שאין עולם באמת ולהיכנס לנירוונה. המטרה כאן היא שקט מהמרוץ המחשבתי המחרפן. האם יש שם רצון לשפר את העולם, להיטיב לעניים, להקים מדינות מתוקנות, לשפר את הכלכלה, לשים קצת יושר בתוך הפוליטיקה ולעשות שלום עולמי? לא! ממש לא! ואם שיח כזה קיים בבודהיזם כעת, זה בעיקר התלבשות מודרנית שלו במושגים מערביים.
והיהדות? שלמה המלך אומר לנו כי "סוף דבר הכול נשמע...". סוף דבר, קרי- המפגש עם הסופיות- מייצר "הכול נשמע", קרי- הכול עם משמעות. הכיצד?!
האם האדם יכול להיות 100% פסימי? האם ייאוש יכול לעקור כל טעם של חיים? כמדומני שלא. גם הפסימי הכי גדול מוצא משמעות כלשהיא לחייו, ולו משמעות בעצם היות פסימי- חשוב לו להיות פסימי, להופיע את הקול הזה בעולם או לפחות בתוך עצמו. הרב אורי שרקי כותב: "כל אדם הטועם שהעולם הוא אבסורד, שאין משמעות לכלום, בסתר ליבו בכל זאת מעניק משמעות כלשהיא לדבר מסוים, קטן ככל שיהיה... אבל כאשר נעלה על איזה אטום, על איזה גרגיר של דבר שראוי בכל זאת לתת לו משמעות, אזי מתברר רטרואקטיבית שלכל הבריאה כולה יש משמעות", קרי- "סוף דבר הכול נשמע...".
אותה משמעות נוצרת אצל עם ישראל רק על ידי יראת ה', ולאחריה מופיעים המצוות: "את האלוקים ירא ו(אזי) את מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". כל היות אדם הינו עצם הבקשה למשמעות, קטנה ככל שתהיה, חומרית ככל שתהיה (עיין ערך 72 הבתולות המוסלמיות). 'אני מחפש משמעות משמע אני קיים'.
מהי יראת ה'? זה הדבר בעצמו עליו אנו מדברים כאן! יראה איננה פחד מעונש, אף על פי שגם לו יש ערך כלשהוא. יראה הינה עצם האפשרות לקלוט שיש גודל במציאות, שיש טעם, שישנה משמעות כלשהיא. ככל שאדם יותר ירא ה' הוא בעצם יותר חווה שיש במציאות גדלות, שיש בה עומק, שיש בה טעם, שיש בה אמת ושקר, דיוק וחוסר דיוק, ישרות וסילוף.
"...כי זה כל האדם": אותו 'כל' שבתחילת הפסוק במילים "הכול נשמע", הוא הוא עצם היות אדם, אין דבר אחר באמת. כל השאר הינם רק לבושים הבאים להוציא אל הפועל (או להכשיל) את עצם השקיקה למשמעות.
ומכאן חזרה לערבה- בחביטת הערבה אנחנו חובטים בקרקע את הדין, את צמצומי החיים, אך עוד יותר מכך- את היחס הפנימי שלנו אל אותו הצמצום של העולם הזה. האם אנו ככל העמים אשר מיואשים כבר, בגלוי ובסתר, מזה העולם ומזו האנושות, או שמא עוד יש רמץ תקווה בליבנו ואנחנו נפיח בו חמצן על אפו וחמתו של העולם, עד ש "יפוח היום ונסו הצללים"?
הערבה מסמלת את הסופיות- חז"ל ממשילים אותה לאדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ערבה מלשון ע.ר.ב- לילה, "כאשר יינטו צללי ערב". הסופיות באה לפתחנו, עכשיו השאלה היא כיצד נעמוד מולה.
ישנו ספר טיפול הנקרא 'המוות חשוב לחיים'. כמדומני שזהו שם מדויק וקולע לתפיסת היהדות את המוות והסופיות בכלל. הסופיות איננה גזר דין מוות של האלוק, איננה עונש מדמות כזו או אחרת, היא גם אינה גורל חסר תקנה, אבסורד. יש בה טעם מכיוון שהיא חשובה לחיים, למשל בעצם ההנעה העמוקה שלה בתוכנו, להניע אותנו למרחב של עשייה, של צמיחה, בטרם יחלפו ימינו כאן עלי אדמות.
משמעות המילה ערבה היא גם מלשון ערבות הדדית וכן מלשון ערבות ומתיקות של דבר (המוזיקה ערבה לאוזניי).
חביטת הערבות הינה הדרך לשים קץ לייאוש העולמי ולסופיותם של החיים הניבטים אלינו 24 שעות אחרי שקטפנו את הערבה, בהיותה נכמשת לנו בשמש ועליה אט אט נושרים לאדמה מיובש. על ידי חביטת הערב, הלילה, החושך- אנחנו זוכים להיות רגישים לאחר הסובל, להיות בעלי תחושה עמוקה של ערבות הדדית. אין בנו אשליה של "החיים תותים". לא, החיים מאתגרים, אך אתגרם הוא היכולת להעמיק שטעם החיים קיים דווקא על ידי היכרותך עם הסופיות שלך והסופיות של כל בני האדם סביבך, ורצונך הכנה להיטיב עימם כפי יכולתיך, כפי מוגבלותייך, ולהשפיע עליהם מערבות ומתיקות התורה, מתיקות משמעות החיים, מתיקותם של הערבות.
מנהג אחר שהיה במקדש עם הערבות היה זקיפת ענפי ערבה גדולים (חוריות). דווקא אותה חבטה בקרקע של הערבה, דווקא המפגש עם הסופיות, מאפשר לנו לזקוף קומה, להרים ראש, לשאת מבט ישר ובהיר אל עצמך, אל תפקידך בכוח האנושי והיהודי, ואל מעשייך והנהגותייך בעולם הזה. עם הטעם הזה אנו רוצים לצאת מרצף חודש אלול וחגי תשרי. יש טעם לחיים, והוא נוצר יום יום על ידי ההסכמה שלך לקחת אחריות עליהם, להתבונן בהם ולראות מה עוד ניתן לשפר, שיפור מהותי ולא חיצוני, "וזכר את בוראך בימי בחרותייך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת, יב',א')".