על מצוות ניסוך המים, פרויד, מי התהום והמעיין שייצא מבית ה' וישקה את האדמה כולה
בעניין מצוות ניסוך המים, מצינו שהמדרש מקשר בין ניסוך המים לבין בריאת העולם, וליתר דיוק ליום השני לבריאת העולם. ידוע המדרש כי ביום זה עשה הקב"ה הפרדה בין מים עליונים למים תחתונים. המים התחתונים החלו לבכות ואמרו: "גם אנן בעינן למהווי קדם מלכא". כדי לנחמם הקב"ה יצר את מצוות ניסוך המים בחג הסוכות. עדיין לא שקטה דעתם מכיוון שניסוך המים התרחש רק אחת לשנה, עד שהקב"ה אמר להם שבכל קורבן יהיה מלח, מלח הניקח מהמים התחתונים שהורחקו ונהיו מלוחים כתוצאה מכך.
תמוה הוא העניין כיצד הקב"ה ניסה לנחמם בעניין נסוך המים. כל כאבם ותלונתם הייתה על כך שהם הורחקו "למטה" לארץ, בעוד המים העליונים הועלו אל השמים. והקב"ה מנחמם על ידי מצוות ניסוך המים? היינו מצפים שינסה לנחמם על ידי התזת מים למעלה, לכיוון השמים או משהו בסגנון. אך הקב"ה מצווה את ישראל במצוות ניסוך המים, אותם היו שופכים בשיתין והם היו יורדים עד התהום!
ניתן אולי להסביר כי מים אלו המובאים ממי השילוח- אכן מועלים במעלה עיר דוד והר הבית אל מקום המקדש. בעלייתם זו הם כאילו נהפכים להיות 'מים עליונים', מים אליהם הם כה השתוקקו בעת ההפרדה שעשה הקב"ה ביום השני לבריאת העולם. מים תחתונים אלו המונחים במי הגיחון, מועלים אל המקדש בשירה וזמרה, וכשעומדים בשער המים תוקעים ומריעים ותוקעים.
מהו שער המים? ישנם שני פירושים מדוע כך היה שמו- 1: נקרא כך על שם כך שצלוחית המים לניסוך המים הייתה עוברת דרכו. 2: נקרא כך כי המים שיצאו לעתיד לבוא מהר הבית יעברו דרכו, כפי שאומר רבי אליעזר בן יעקב במסכת שקלים: "שבו (בשער המים) המים מפכים ועתידים להיות יוצאין מתחת למפתן הבית". יוצא שזהו בעצם שער המחבר בין עליית המים, הבאים מהגיחון, לבין ירידת המים, שהוא עניין יציאתם מהר הבית, שהינה כירידה מפנימיות המציאות אל זרועותיה ושלוחותיה.
אותם המים המובאים מהגיחון עולים במעלה ההר אל המזבח, ובסימבוליות- עולים מהיותם מים תחתונים אל היות מים עליונים. ואזי, לאחר עלייתם, הם קרבים אל המזבח ומשם יורדים בחזרה מטה מטה אל מי התהום.
למרות הפער בין מי התהום ל'מים העליונים', ישנו דימיון ביניהם, והוא כי שניהם הינם מים מתוקים, בעוד 'המים התחתונים' ברובם מלוחים. אולי על ידי כך מלמד אותם הקב"ה כי ירידתם לא הייתה עונש אלא לתכלית אמת, שעניינו לייצר תנועה תמידית במציאות, תנועה של עלייה וירידה, גאות ושפל. וכדברי יחזקאל הנביא שדבריו מובאים רבות בקבלה ובפרט בדברי ר' נחמן: 'רצוא ושוב'. יש כאן מים תחתונים שעולים אל מדרגת מים עליונים, ואז שוב יורדים ושוב עולים וכן הלאה.
התנועה הזו איננה רק התנועה שבין מי הים לבין ענני השמיים, תנועה המתרחשת עקב תופעת אידוי המים עקב השמש. מדובר כאן גם על ירידת 'המים התחתונים', מי הים- אל התהום, מטה מטה, ומשם- עלייה בחזרה אל פני השטח ואל השמיים. במסכת תענית מובא כי המים שנוסכו על גבי המזבח וחילחלו דרך השיתין עד מי התהום- גרמו למי התהום לעלות לקראתם. וכך אומר ר' אלעזר שם: "כשמנסכים את המים בחג, תהום אומר לחברו 'אבע מימייך'- קול שני ריעים (המים והיין המנוסכים כעת על גבי המזבח) אני שומע".
ניתן לחבר זאת אל אותה דעה שנייה המסבירה מדוע נקרא שער המים בשם זה. מי הגיחון המועלים אל הר הבית, יורדים בשיתין וגורמים בכך למי התהום לעלות מעלה מעלה. אולי אותם מי תהום העולים, הם אלו שעליהם דיבר רבי אליעזר בן יעקב במסכת שקלים, אותם מים שהנביא יואל כותב עליהם כי: "ומעיין מבית ה' ייצא והשקה את נחל השיטין". והנביא זכריה כותב עליהם כי: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון". ויחזקאל הנביא כותב כי: "וישיבנו אל פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה, כי פני הבית קדים, והמים יורדים מתחת מכתף הבית הימנית...".
כמה זקוקים אנו לידע היטב בשכלנו וליבנו, שהן בעת עלייתנו והן בעת ירידתנו הננו בתנועה מתמדת כלפי מעלה, גם אם הדבר לא ניכר כלל וכלל. אין חיים ואין תנועה בלי שינוי, בלי עליות וירידות. אך אולי יתרה מכך- שנזכה לראות בירידה את עצם רצון ה' וטובו, החפץ שננסך לפניו מים בחג הסוכות, על מנת שהוא ינביע לנו את מי התהום, שלולא הם לא היה די לנו ב'מים העליונים'. מי התהום מייצרים לחות בקרקע מלמטה, והם אלו שמאפשרים לתבואה ולעצים לצמוח. הם המשקים את עומק עומק השורשים של העץ, ובסימבוליות- את עומק עומק השורשים של נפש האדם. יוצא מכאן שדווקא המים התחתונים, ואפילו התחתוני תחתונים- הם אלו המשקים באמת את המציאות כולה ומפתחים בה כל פיתוח טוב וצמיחת חיים וישועה.
ואולי אולי ניתן לקשר זאת אל דבריו של פרויד, המחלק את נפש אדם לשלושה חלקים: איד, אגו וסופר אגו. האיד נמצא במעמקי האדם, והוא היצרים של האדם אותם הוא לומד להסתיר כדי לא להידחות חברתית. הסופר אגו הינו כשופט פנימי המכה את האדם על כל משגה שיכול לגרום לו לאבד את האהבה של מישהו אליו, דבר שהינו בלתי נסבל עבור האגו, אותו חלק בנפש המחבר בין האיד לסופר אגו. אפשר להקביל את דברי פרויד אלו, לעניין 'המים העליונים', 'המים התחתונים' (על פני השטח) ומי התהום.
אך באמת המובן היהודי מעניק להם מבט אחר ופרקטיקה אחרת על ידי כך שהוא מייצר הקשר אחר, עמוק יותר, לעולמו. 'המים העליונים' אינם סופר אגו. סופר אגו הינו חלק הישרדותי בנפש המנסה לסייע לאדם לעשות הכול על מנת לא לחוש דחייה. אך בתורתנו הקדושה 'המים העליונים' הינם עומק הרוח האצילית של האדם בכלל ושל עם ישראל בפרט. 'המים העליונים' הינם עצם הכוח האנושי להיות טוב, מוסרי, ישר, אוהב, שמח ושאר מיני מתיקה. מי התהום לעומת זאת אכן יכולים להתפרש כדברי פרויד ולכוון אל אותם כוחות חיים המונעים מהיצרים שלנו, אך בשונה מפרויד האומר כי יצרים אלו הם הטבע שלנו אך החברה מנסה לתרבת אותנו ואנו מוצאים עצמנו נקלעים בין היצר לבין הרצון להיות שייך ואהוב ומפתחים בעיות פסיכולוגיות- אומרת התורה כי יצרים אלו אינם טבע האדם (כדברי פרויד), אך גם אינם לריק ולבטלה וכדבר הצריך להשמידו (כפי שניתן להבין מהתפיסה הנוצרית והבודהיסטית).
מהיכן נובעת התייחסות שונה זו שבין פרויד לתורה? כמדומני מהמבט השונה ששניהם מביטים אל השמיים. פרויד מביט אל השמיים ורואה אל מעניש, נוקם ועטור דין. הוא מחבר את החוויה הזו אל החוויה של אימת הדחייה החברתית, ואומר כי האדם כל הזמן מפחד, הן כמאמין באל והן ככופר- באיבוד תחושת השייכות ועצם היותו נאהב. כל חכמי ישראל לעומתו, מביטים אל השמיים ורואים אל המאמין באדם, אל החפץ בחיים, אל המלא אמון ביכולת של האדם וממילא של המציאות להיות טובה יותר ממה שהיא. המבט הזה הוא ההופך את היצר "ההרסני" (על פי פרויד), ליצר דקדושה. תפקידו הינו להניע אותנו עוד ועוד לתיקון עצמי, כי תמיד יש נפילות וממילא עליות (ללא נפילות החוויה הייתה של סטטיות וממילא לא היינו חווים במקביל גם עלייה). תפקיד נוסף של יצר הרע, האיד כדברי פרויד, הינו ליצור חיים במציאות. כי האל היהודי אוהב חיים ולא מוות (כאל הנוצרי או המוסלמי למשל). ליצור חיים על ידי הבאת ילדים לעולם, על ידי העלאת הניצוצות הטמונים באוכל, ובפשטות יותר- על ידי נתינת כוח לאדם לעסוק בטוב ובקודש, ועוד...
נמצאנו אומרים כי 'המים העליונים' הינם (בשונה מפרויד) עולם הרוח או אף הנשמה של האדם, עולם שכולו טוב וכולו מלא אמון ביכולת האדם לממשו. מי התהום הינם היצרים האפלים שבאדם. ו'המים התחתונים' הינם החוט המקשר, אותו מרחב המקבל את השפע העליון של הגשם מ'המים העליונים' ומריק אותם אל מי התהום, תהליך המתרחש כל יום מימי הגשמים על ידי חלחול איטי פנימה אל עומק האדמה, והמתרחש אחת לשנה במשך שבוע שלום בימי חג הסוכות- על ידי ניסוך המים המחלחלים עמוק פנימה ללא מעצור, וכנגדם עולים להם מי התהום, כוחות האופל והחושך שבאדם, ומתמתקין הם על ידי עלייה זו, שבקרוב גם תהפוך אותם ל'מים עליונים'.
'המים התחתונים' שעל פני הקרקע מתגעגעים עד מאוד 'למהווי קדם מלכא', אך בעקבות מצוות ניסוך המים הן (ואנחנו כמובן) מבינות כי יותר מהאור המתגלה בעת היותך מים בשמיים- מתגלה אור על ידי היותך מים שבארץ, המחלחלים (לאט או מהר) אל מי התהום, אל עומק היצר, ומרימים אותו אליהם והלאה מעלה מעלה.
שנזכה ל"ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"- לשאיבת חיים, שמחה, מים ורוח הקודש מפנימיות בית ה'. ונהיה בשמחה תמיד בכל ירידה וירידה שלנו, שאין עניינה להפילנו אלא שנרד מטה ונעלה עימנו את מי התהום, את חלקי האיד והיצר, את אותם ניצוצות דקדושה שנפלו לעמקי התהום בעת בריאת העולם והנופלים בכל יום ויום על ידי חטאי האדם, ובקרוב ממש נהיה בזמן בו "ומעיין מבית ה' ייצא והשקה את נחל השיטין", והתגלה איך התורה איננה "דת" הכלואה במרחב בית הכנסת והמצוות, אלא הינה החיים עצמם, ותפקידה לפתחם עוד ועוד, במרחב הרליגיוזי, המדיני, הכלכלי, המדעי, הפילוסופי, הנשמתי, הפרקטי, הרוחני, הנפשי, הפוליטי, האנושי, הביולוגי, הסוציולוגי ועוד ועוד ועוד...