פרשת ויקרא- על המלח, הדבש והזמן בו יחדל המוות מהעולם 

בפרשתנו התורה מצווה עלינו להקריב ביחד עם כל קורבן- מלח, וכפי הכתוב בפסוק: "על כל קורבנך תקריב מלח". לעומת המלח, נאסר עלינו להקריב עם הקורבן- דבש. "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". 

מה עניין המלח, השאור והדבש? 

הייחודיות של הדבש והמלח- דומה. שניהם מסוגלים לשמר, לתת לחומר אפשרות של מגע עם הנצח. בעבר היו חונטים גופות בדבש (כמו הורדוס שחנט בדבש את אשתו לאחר שרצח אותה). וכן המלח- משמר את הבשר. 

אם כך- זה תמוה מדוע התורה אוסרת עלינו להקריב עם הקורבן דבש, אך מצווה עלינו "על כל קורבנך תקריב מלח". 

ניכר כי הדבש היה חלק משמעותי בתרבות החברתית והדתית בימי עבר. היסטורייונים וארכיאולוגים מתארים כי במצרים היו מקריבים דבש לע"ז. בנוסף- במצרים, סין ויון היו משאירים בקברו של אדם צנצנת דבש כדי שיהיה לו מה לאכול בתחיית המתים- אוכל הכי חשוב ומשובח. במיתולוגיה היוונית האלים מוזנים על ידי הדבש. ארוס אל האהבה היה יורה חיצים משוחים בדבש לליבות האוהבים. ברומא הקריבו לאלים דבש. באיסלאם, מוחמד אמר: "הדבש הוא תרופה לכל מחלות הגוף והקוראן לנפש, לכן קח את שניהם". מעניינת היא אם כן הוראת התורה "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אישה לה'.

פרשנים שונים מבארים כי המלח מכיל בתוכו הפכים- יסוד המים ויסוד האש, דין ורחמים, גבורות וחסדים. 

הרמב״ם מבאר כי שאור ודבש אסורים מכיוון שכך היו עושים עובדי ע״ז בעבודת הקורבנות שלהם, ולעומת זאת את המלח אנו מחוייבים להקריב עם כל קורבן כי עובדי ע״ז היו מואסים בו ולא מקריבים אותו כלל מכיוון שהיה מוציא הדם מהבשר והם רצו לעבוד את האלוקים ביחד עם כל הדם הבהמי והנמוך.

הרמב״ן מבאר כי ברית המלח הינה אב לכל הבריתות, וכפי שמוזכר בדברי הימים (ב',יג') אודות מלכות בית דוד- ״ברית מלח עולם״. הוא מסביר כי המלח נותר ממים שבאה בהם השמש. ובהיותן מים טרם בוא השמש המייבשת- הם יצמיחו מהאדמה את כוחה וסודה. אך בהופכם למלח- יכריתו מקומם וישרפו האדמה עד שלא תוכל אדמה זו להצמיח מאום. המלח בעצמו גם נותן טעם לתבשיל וגם מכרית. ויש כאן הן מידת המים והן מידת האש, הן ההצמחה והן ההריסה, כמלכות דוד שתצמח ותהרוס הקמים עליה, עדינו העצני.

בעל הטורים מסביר כי הדבש והשאור אסורים מכיוון שיצר הרע דומה לחמץ ולדבש שהוא מתוק לאדם כדבש וכלחם תפוח.

הכלי יקר מסביר כי המלח מכיל בתוכו הפכים- אש ומים. ובחכמי הקבלה הוא כנגד מידת הדין והרחמים, ובא לרמז לנו על הבורא יתברך שמכיל הכול, כנגד האמונה בדואליות של אלים. מכאן יוצא כי עניין הברית הוא להשליט את הקב״ה על כל ההפכים שבמציאות. המלח נחשב כבסיס לכל עבודת הקורבנות, ובהיותו משמר הדברים הוא מתדמה לעניין הצדקה המגיעה עם הקורבן וחשובה ממנו ומעמידה אותו (״עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח״). 

בעל התניא מבאר מדוע התורה מצווה עלינו להקריב עם כל קורבן- מלח. הוא מסביר כי המלח הינו גבורות דאבא (חכמה) והמים חסדים דאבא. וכדי שהמים יגיעו אל האמא (הבינה) הם עוברים טרנספורמציה למלח. המלח בעצמו טעמו רע אך הוא המכשיר את הדברים להופעת טעמם הטוב. בחכמה נמצאים כל הטעמים של העולם, הבשר הינו בחינת בינה ("אודם מן האם שממנו בשר...") והוא מלא דם הגבורות, תפקיד המלח המגיע מגבורות דאבא הינו להוציא את הדם מהבשר ולעזור לבשר לחשוף את טעמו הטוב. תפקיד החכמה הינה לברר את המציאות ולהפריד בין רע לטוב, בין פסולת למזון ("כולם בחכמה אתברירו"), וזהו תפקידו של המלח, להוציא את הדם מהקורבן. והקורבנות עניינם בירור נפש הבהמית. ולכן טעמו בפני עצמו רע כמו החלבנה, שאין ערכו בפני עצמו אלא רק בהיותו עוזר ומסייע בעדנו לסלק את הפסולת והכיעור מהעולם. 

בעל הכתב והקבלה מסביר כי משמעות המילה מלח הינה מלשון 'ערבוב', לכן נקראים חותרי הספינה מלחים מכיוון שהם מערבבים את המים במשוטיהם. "ארץ מלחה" עניינו 'ארץ מעורבבת', שיסודותיה מעורבבים עד שאינה יכולה להצמיח דבר. ובהמשך התפתחות המילה נאמרת היא גם כאשר שני דברים נפרדים באים להתחבר, וזה מאותו מובן של ערבוב, ערבוב שני דברים נפרדים להיות אחד. וזהו מלח מלשון הלחמה, להלחים דבר זה לזה. וברית המלח הינה ברית ההלחמה והחיבור בין שני יסודות הפוכים- המים והאש. וזוהי ברית האלוקים בהיות הקב"ה מכיל ומחבר הפכים ומושל בכל כרצונו. 

נראה לי גם להוסיף ולומר שההבדל ביניהם הוא שהדבש משמר את הבשר ומשאירו שלם, כפי שהוא. אך המלח מוציא מהבשר את כל הנפיחות שלו (החמץ) ומשאירו דק ומיובש, וכך משמרו לאורך שנים. זהו אולי ההבדל בין שאיפת ניצחון המוות ומגע עם הנצח שאפשר לראותו אצל אומות העולם, השואפים למגע עם הנצח מתוך רצון לשליטה ולעוצמה (כדברי ניטשה), לבין עם ישראל ששאיפתו לכך היא מפני חפץ ה' והופעת הטוב בעולם. דווקא עכשיו, כשהאדם מסוגל לייצר בחכמתו טכנולוגיה כזאת המקרבת אלינו את האפשרות לחיות חיי נצח- אנחנו חייבים לברר לעצמנו מדוע אנחנו רוצים בכך. 

יובל נח הררי כותב על כך בספרו 'ההיסטוריה של המחר'. הוא כותב כי אם האדם לא יברר לעצמו לשם מה הוא רוצה לחיות חיי נצח- נגיע לכך ממקום מעוות שיחולל רק הרס וחורבן לאנושות. חושבני שיובל רק שכח, או לא מכיר, את הכתבים של אבותיו ואבות אבותיו, וגם אנחנו לא מכירים אותם דיים. ספרים שעסוקים עוד ועוד בשיח על הנצח, על הזמן בו "בלע המוות לנצח"- ורואים בו תופעה שכל כולה שייכת אל המוסר, אל הטוב, אל האלוקי. 

לוואי ונזכה לעיין עוד ועוד בשאלה זו כדי שנגיע ליום הזה, ליום שבו ימוגר המוות- בצורה שתאפשר לאנושות כולה להתעלות באמת, ולא שהחומר רק ינצח את זמניותו אבל המידות המקולקלות שלנו, האגו, השנאה והיצרים- ישאירו אותנו במדרגה נמוכה, והנצח רק יגביר את הרוע העולמי. לוואי ונהיה מוכנים לרגע בו "בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".