על ברית בין הבתרים והחופש שבהיות ציפור
כדי להיגאל צריך להכיר גלות וללמוד כיצד להחזיק בה ראש, להמתין ולהיות מלא תקווה בו זמנית
בברית בין הבתרים כורת אברהם אבינו ברית עם הקב"ה, ברית שאיננה רק הבטחות של טוב ואור אלא גם של חושך וגלות, אך יש בה תקווה גדולה. גם בליל הסדר אנו "מתחילים בגנות ומסיימים בשבח", רק מתוך החושך מתגלה האור. אומות העולם כשקמו ופרשו כנפיים התכחשו אל האפשרות של הנפילה, של ימי החשכה, ולא התכוננו אליהם. הם "עפו על עצמם ועל כוחם", וממילא כשנפלו- לא הייתה להם תקומה והם נעלמו מעל בימת ההיסטוריה. תנועת הנפש הזו היא הגיונית, ואפילו דוד המלך כותב עליה בתהילים ומציג אותה כדבר שהוא חווה בעצמו- "ואני אמרתי בחפזי בל אמוט לעולם". רק שדוד מודע לכך שתודעה זו היא תודעה חפוזה שאין בה סבלנות והקשבה אמיתית למורכבות של המציאות ולתהליכיות שבה. לעומת האומות- ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה עם מודעות בסיסית ועמוקה לימי חשכה וגלות. זה מה שנותן לה את החכמה להיות מוכנה להם, וממילא לצלוח אותם, אמנם עם פציעות רבות, אבל בגבורה ובחכמה של תקווה.
בברית בין הבתרים אברהם לוקח במצוות הקב"ה- עגלה משולשת, ואייל משולש וציפור אחת קטנה. את העגלה והאייל הוא מבתר ואילו את הציפור הוא משאיר חיה. הציפור הינה סמל לחופש, כמו גם לניתוק מהריאליה של המציאות. החיות משועבדות לקרקע, משועבדות למבט שרואה רק בקו אופקי, ללא ממדי עומק. הציפור לעומתם רואה מלמעלה את המציאות וממילא חופשית יותר מהם, אם כי גם מנותקת מהמציאות, מהקרקע. חלק מהחירות של הציפור הינו דווקא בגלל מודעותה לקטנותה ולחולשתה בזה העולם המקורקע. עם ישראל דומה לציפור זו.
הציפור הזו מוכרת לנו גם מטהרתו של המצורע שמביא שתי ציפורים ושוחט אחת מהם ואת השנייה אוגד עם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וטובלם בדם הציפור השחוטה, מזה על המצורע ומשלח את הציפור לחופשי. הציפור כפי שאמרנו מסמלת את החופש מהמציאות, את חוסר המקובעות. יש בזה הרבה טוב ואור אך גם בעייתיות מה. אמנם אי הקיבעון אל המציאות מותיר את האדם בוחר באמת ולא מתוך ערבוב עם מגבלות המציאות, אך החופש המוחלט הזה מביא את האדם גם אל ה 'לא טוב' שבניתוק מהמציאות וחוסר הקשבה לה. המצורע הצטרע עקב חטא לשון הרע. בחטא זה יש ערבוב יתר עם העולם הזה, עם החיכוכים שבין אדם לאדם. עקב כך התורה גוזרת עליו לצאת מחוץ לשלוש מחנות, ובעצם לצאת מהעיר, מהקהילה. התברר שאדם זה נשטף בשטף הצפיפות של העיר ושכח את טהרת האדם הפרטי האחראי לעצמו ולמוסריותו. היציאה מחוץ לשלושת המחנות של העם מאפסת אותו ואמורה להחזירו מפוקס יותר על תפקידו כאדם, כפרסונה, כפרט בתוך ציבור. לקראת סיום ימי טהרתו הוא מצווה בהזאה ע"י אותם שתי הציפורים, עץ הארז, האזוב ושני התולעת. הוא מצווה לשחוט ציפור אחת ואילו את השנייה לטבול בדם הראשונה, להזות על עצמו ולשלח את הציפור החיה על פני השדה. הציפור הנשחטת מסמלת את הבעייתיות שבניתוק מהמציאות, מהקרקע, מחברת בני אדם. אדם שחי לעצמו בטבע, מהר מאוד יהפוך להיות כאחד מהטבע הזה- על היופי אך גם על הכיעור שבכך, על הזרימה ובו זמנית על ההישרדות חסרת המוסר שבטבע. לעומת הציפור הנשחטת ישנה הציפור שנותרת בחיים, היא הציפור המכריחה את המצורע להתרחק מחברת בני אדם כדי לשוב אליה לאחר התבוננות עצמית פנימה על מגמת חייו ותפקידו בעולם, ללא הרעש האנושי הממלא את האוזניים ואת הדעת ומסיח את האדם מכוונת בוראו. את הציפור החיה הוא טובל בדם הציפור השחוטה ובכך מחבר ביניהם ולאחר ההזאה על המצורע- הוא משלח את הציפור לחופשי לעוף על פני השדה. גם לאחר שובו אל חברת בני האדם המצורע משאיר חלק מנפשו חופשיה במרחבי השדה, מרחבי הטבע, מיושבת בדעתה ולא נסחפת אחרי רעשי העולם. כמדומני שר' נחמן הביא לנו סוד גדול שמכוון בדיוק לכך- ההתבודדות הקבועה של האדם תוך ניתוק מהחברה ומהמציאות כאקט יום יומי- כדי לשוב אליהם מדוייק יותר, עירני יותר, אוהב יותר וממילא ממעט בלשון הרע ובכל מה שיכול לפגוע בעצמו ובזולתו.
ובחזרה לאברהם אבינו- בברית בין הבתרים מופיע גם העיט שמבקש לאכול את הפגרים של העולם הזה, של העגלה והאייל. העיט מבקש למהר את התהליך, לחסל את המציאות המקובעת ולהגיע אל עולם שכולו חופש ודרור אמיתיים, ציפוריים. אך טרם הגיע הזמן. הציפור קשובה למהלך הזמן בהיסטוריה ולכן לא "עטה על הפגרים", אלא מחשבת מהו הזמן הנכון לגאולת עולמים. לכן עם ישראל בהיותו בגלות נמנע מלשוב לארץ גם מסיבות רוחניות, הכתובות בגמרא ואומרות שלא לדחוק את הקץ ולא לעלות בחומה ולא להמרות פי האומות ועוד... אמנם סיבות אלו היו לרועץ בהמשך ההיסטוריה היהודית, אך הם גם שמרו עלינו שלא נפעל בפזיזות כעיט זה המבקש בין רגע לכלות את חשכת הגלות. אברהם אבינו נקרא על ידי הקב"ה בברית בין הבתרים- להיות מלא אמון באפשרות לחיי חופש שאין בהם שיעבוד לעולמיות הגועשת, ובו זמנית להיות מלא סבלנות ועין טובה עד שיגיע העת, עת דודים, ויצא עמו ממצרים, ויקבלו את התורה, ויכנסו לארץ ויבנו את בית הבחירה.
כאן מונח הסוד היהודי, סוד הישרדותנו בגלויות הארוכות והמלאות ייסורים. הסוד הוא באמון הפנימי ובציפייה לישועה ומתוכם ובזכותם- בסבלנות אין קץ לזמן בו יבוא הגואל- "ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".