פורים, טיפול במשחק ומצב אי הידיעה
כדי לעבור שינוי אדם זקוק למרחב מוגן ובטוח, אך בו זמנית הוא גם זקוק לצאת מאזור הנוחות ולהעיז.
בעידן בו האדם חפץ להסיר מסכות, להיפגש בכנות עם האחר, להתחבר למי שהוא באמת- המנהג של התחפושות בפורים נראה זר ומיותר. במרחב של הטיפול במשחק- השאלה הזו קיימת יום יום.
אם אנחנו רוצים לעזור למטופל להיפגש עם מי שהוא באמת, להסיר מנגנוני הגנה, להשיל מסכות, לפגוש את עצמו ואת האחר ממקום כנה ואינטימי- מדוע אם כן להתחפש, לשחק, להציג מישהו שהוא לא אני?
התחפושת היא מסווה, מסווה שאמור לשמור עלינו מפגיעות.
מטופל אמר לי לא מזמן שכל חייו הוא הולך עם מסכה לא נראית על הפנים. הוא משדר באופן קבוע לחברה- 'אני חסון, אל תתקרבו יותר מדי, אל תנסו לפגוע בי ואני לא אנסה לפגוע בכם. אני מרשה להתקרב אלי עד מרחק מסוים, לא יותר'. הוא יודע שכולם מסביב חושבים שהוא אדם חזק, יציב, נוכח. אבל בפנים הוא יודע שהוא רגיש ופגיע מאוד, כל כך פגיע שאין לו ברירה אלא לשים את המסכה הזו על פניו.
המסכה הזו עוזרת לנו לשמור על יחסים בין אישיים המאפשרים תפקוד. אם היינו חשופים כל הזמן לעיני האחר והוא היה רואה את פחדינו, תשוקותינו, כעסנו ותאוותנו- היה לנו קשה מאוד לפעול ביחד ולייצר מציאות מתפקדת עבור האדם. החיים הם מרחב דורש, מאתגר, לעיתים אף אכזרי.
על משה רבנו כתוב כי לאחר מתן תורה וירידתו מהר סיני, עור פניו קרן. כדי להגן על עם ישראל מסנוור רוחני- הוא שם מסווה על פניו. גם את הטוב שבנו, ההצלחות, היופי, האור- אנו לעיתים צריכים להסתיר, מכיוון שבתוך האדם מקננת גם הקנאה והעין הצרה. אין ברירה, זה מצב האדם.
אך המרחב הטיפולי אמור להיות מרחב אחר, מרחב מוגן המאפשר פתיחות וכנות. מדוע אם כן להתחפש בו, מדוע לשחק ולהציג משהו שהוא לא האני הכי פנימי שלנו?
אולי נוכל להבין את יתרון התחפושת והמשחק דווקא מתוך מצבו של משה רבנו. באותו תיאור של קירון עור הפנים כתוב כי "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו איתו". בשיא המעמד של מתן תורה משה מגיע למצב של אי ידיעה ולכן הוא שם על פניו מסווה,
מסיכה של פורים הגורמת 'לא לדעת' את מראה פניו, כדי שגם בני ישראל 'לא ידעו', יגיעו למצב של אי ידיעה.
אי הידיעה הינו מצב מאתגר עבור האדם. מדובר על מרחב בו האדם מאבד שליטה, לא יודע כיצד לפעול, כיצד להבין את העולם סביבו, את עצמו, את האחר ואת ההנהגה האלוקית. המצב של אי הידיעה הינו מצב מפחיד לעיתים, אך הוא גם פתח לשינוי ותיקון פנימי.
התקופה שלנו מאופיינת בהרבה עיסוק במודעות עצמית ובעקבות כך אנו מסתובבים בעולם עם ידיעות רבות אודות עצמנו, יש לנו תזה שלמה בראש על מי אנחנו ומה מניע אותנו לפעול בדרך בה אנחנו פועלים.
במצב כזה האדם עסוק ברציונליזציה של האני. הרציונליזציה הינה מנגנון הגנה העוזר לנו להתמודד עם הידיעה כי אנו פועלים לעיתים בצורה לא רציונאלית, בצורה שפוגעת בנו ובאהובים שלנו. הרציונליזציה מעניקה לנו הסבר שטחי ומתגונן אודות פעולותינו המזיקות. לדוגמא- אדם שכועס כל הזמן על קרוביו ומסביר זאת כתגובה לכך שהאחר שוגה וטועה, בעוד הוא שוכח להתבונן על הפגיעות שלו, על פחדיו ועל צרכיו, הגורמים לו לכעוס כאשר אינם מקבלים מענה.
כאן נכנס הטיפול בדרמה והעידוד שלו לאי ידיעה: כדי לעבור שינוי אדם זקוק למרחב מוגן ובטוח, אך בו זמנית הוא גם זקוק לצאת מאזור הנוחות ולהעיז.
ווניקוט מדבר אודות המרחב הפוטנציאלי. הוא מסביר כי המרחב הזה הינו מרחב מעבר הנמצא בין מרחב המציאות למרחב האשלייה הילדי בו הילד חש שהוא כל יכול. במרחב המציאות אנו כבולים להרגלים שלנו, לתפיסת העולם שלנו, לאופן הפעולה שלנו בעולם. בפי מורנו זה נקרא 'תרבות משומרת'. הרב קוק באורות התשובה אומר על מרחב זה כך: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה. כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוקי, שאין עימו שום עבדות". במרחב האשלייתי לעומת זאת- האדם אינו רואה נכוחה את המציאות והוא שקוע בעצמו ומנותק מהעולם החיצוני.
בתווך שבין מרחב המציאות למרחב האשלייה נמצא המרחב הפוטנציאלי, זהו מרחב שבו ישנה אפשרות להשתנות.
זהו מרחב מעבר, מרחב דרמתי, בו האדם, הן הילד והן הבוגר, מסכימים להיכנס לרגע למרחב משחקי כאשר הם מודעים לכך שהוא לא המציאות, אך הם מוכנים לאפשרות לטעום משהו אחר מהמציאות ולגעת במקומות נוספים באישיות, מקומות שלרוב לא נגישים או לא באים לידי ביטוי. זה יכול להיות בצפייה בסרט, בהליכה למשחק כדורגל מסעיר או פשוט באלתור דרמתי.
כאשר מטופל מסכים לאלתר, להיכנס למרחב 'לא ידוע', הוא עוקף בכך את השכל הרציונאלי ומאפשר לעצמו לטעום מאפיינים נוספים ולא מוכרים מאישיותו.
לפתע אדם אשר חש שהוא חסר עמוד שדרה במציאות, מפוחד ונטול און- משחק את סופרמן, איש עסקים מוצלח או גבר עטור נצחונות, ולרגעים מספר הוא מרגיש את מה שהוא מאמין שהוא לא הוא. לפתע ה'לא אני' נהפך להיות 'אני'. כשהאדם 'חוזר' אל מרחב המציאות הוא עם בחירה גדולה יותר כיצד לפעול מעתה במרחב המציאות שלו. משהו בנפש קיבל גמישות נוספת והוא מסוגל מעט יותר לפעול בעולם עם גו זקוף ואמון בכוחותיו.
לעיתים המרחב הדרמתי מעלה תימות פנימיות שאינם מודעות כלל. יש שהמטופל כלל לא מבחין בכך שמשהו משמעותי עלה, מבחינתו הוא מאלתר וזהו.
אך מטפל עם עין חדה יוכל לשים לב כי יש כאן דבר מה משמעותי, וכך, בתוך המרחב הדרמתי, המטפל יכניס פעולות ומילים שיאפשרו לדבר מה זה להתרחב, להתעצם ולהעמיק. יש והמטופל יבחין אט אט בחידוש שהתגלולל לפתחו, ויש שהוא לא ישים לב כלל לחידוש זה, אך הוא יפעל במעמקי הכרתו ללא ידיעה ויעורר גלים של שינוי מבורך. בטיפול בילדים דבר זה מתרחש לרוב מכיוון שהם הרבה יותר פתוחים אל המצב של חוסר הידיעה ושל אובדן השליטה, אך גם עם מבוגרים זה יכול להתרחש ככל שהאמון במטפל גדל והאדם מעיז לאבד שליטה בתוך המרחב של החדר הטיפולי ובתוך המרחב הפוטנציאלי\משחקי.
אם נחזור מכאן אל ההתחפשות של פורים, נבין את המצווה של השתייה והשכרות של החג הזה. השכרות הינה מצב המאפשר אי ידיעה, מצב המאפשר אובדן שליטה. זהו מעין מרחב פוטנציאלי המאפשר שינוי, מאפשר מגע עם מקומות סמויים ולא נודעים בנפש, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'.
מטופל אמר לי לא מזמן כי הוא כל חייו עסוק במה אנשים אחרים חושבים עליו. הרגל זה תוקע אותו מהאפשרות לפעול כרצונו בספונטאניות וחופשיות. רק כשהוא שותה יין הוא מאפשר לעצמו לצאת לרגע משליטה ולהסכים לעצמו להיות, כפי שהוא, ללא זהירות כה רבה המסרסת את חייו. המרחב המשחקי מעוניין לאפשר לאדם את התנועה הזו גם ללא יין וללא חומרים משני תודעה.
התחפושת באה מהשורש ח.פ.ש. החיפוש מאפשר לאדם להתגמש, לנוע אל מרחבים לא נודעים, להכיר את עצמו מחדש.
שנזכה בחג הזה לפגוש את הסוד הפנימי שלנו שיוסיף אור וטוב בתוכנו, בקרב סובבינו ובעולם כולו.