פרשת תרומה- שריפת בהמות בבית המקדש?!
על תפקיד מזבח הקטורת, מזבח הזהב וכליו
הפרשה מתארת את המשכן וכליו. היא מתחילה מבפנים ויוצאת בזום אאוט החוצה- ארון הברית, הכרובים, השולחן, המנורה. שם יש דילוג על מזבח הזהב, מזבח הקטורת, ועוברים מיד מחוץ להיכל אל מזבח הנחושת, מזבח העולה. וכן הלאה. את מזבח הזהב מזכירה התורה רק בסוף פרשת תצווה, אחרי הדיבור על בגדי הכהנים.
המהלך הזה של שכחת פריט מסויים והזכרתו בסוף, מזכיר את תחילת פרשת תרומה: הקב"ה מונה מה יביאו בני ישראל למשכן. הוא מתחיל מהדבר הכי יקר ערך- הזהב, עובר דרך שאר מתכות, דרך בדים משובחים, עורות של חיות, עצים, שמן, ומסיים בבשמים לשמן המישחה ולקטורת הסמים- הדבר הכי פשוט, טבעי, לא מהוקצע, זול- עשבים. כך הוא הפסוק: "...זהב וכסף ונחושת ותכלת ואגמן ותולעת שני ושש משזר ועורות אילים אודמים ועורות תחשים ועצי שיטים, שמן למאור, בשמים לשמן המישחה ולקטורת הסמים". המעניין הוא שלאחר הפירוט הזה והירידה מרם הערך אל מעוט הערך, ישנה קפיצה לדבר הכי יקר- ..."ואבני שהם ואבני מילואים".
מדוע הם לא נזכרו בהתחלה, ביחד עם הזהב? האם יש כאן דמיון אל המהלך של פירוט הכלים? אם אכן כך יוצא מכאן שמזבח הזהב הינו כמו אבני השהם ואבני המילואים- הדבר הכי יקר. מה עניינו של מזבח הזהב?
על מנת להתבונן בדבר נתחיל מהתבוננות על מזבח העולה. על מזבח העולה עולים הקורבנות, חיות המוקרבות עליו. שם מפרטת התורה מהם הכלים המיועדים למזבח העולה. "ועשית סירותיו לדשנו, ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו ומחתותיו". הכלי הראשון שמוזכר הינו כלי לקבלת השיריים של הקורבן ונטילתם לבית הדשן. אולי יש כאן אמירה שמספרת לנו על ההתבוננות המיוחדת של עם ישראל על הקורבן, בשונה משאר קורבנות של עבודה זרה. התורה מספרת לנו בתיאור זה של הכלים שהדבר הכי משמעותי במזבח הזה ובקורבנות בכלל איננו בשר הקורבן הנשרף עליו, לא הוא המטרה. הכלים מתחילים עם- בואו נגרוף את כל הפסולת, ניקיון. גם כשהתורה עוברת לדבר על הבשר עצמו היא מדברת על מזלג שתפקידו להפוך את הבשר כדי שיתכלה יותר מהר. שוב- הרצון להיות אחרי. עצם שריפת הבשר איננה הדבר המעניין. עוד כלי- מזרק, כלי שמקבל את דם השחיטה ואי אפשר להושיבו, ובכך אין לכלוך בבית המקדש של דם (אך יש שימוש בהזאה שעניינה עוד צריך ביאור).
הכלי האחרון שמוזכר הינו המחתה שתפקידה ליטול מעל המזבח את מה שנותר בסופו של תהליך ההקרבה, לאחר השריפה המהירה, לאחר פינוי הלכלוך. מה שנותר מכל זה, המיצוי הכי תמציתי של כל התהליך, הינו גחלים דקים ולוחשים שאותם לוקחים בעזרת המחתה אל מזבח הזהב עבור הקטרת הקטורת. יוצא מכאן שמטרת כל מזבח העולה הוא לייצר גחלים לוחשות עבור הקטרת הקטורת, הקטרה של הדבר הכי פשוט הזה, העשבים.
כאן אפשר לראות את הדמיון שבין אבני השהם ואבני המילואים לבין מזבח הקטורת, שניהם הינם גולת הכותרת. מזבח הזהב הוא גולת הכותרת והמגמה אליה כל עבודת המשכן חותרת, ואילו אבני השוהם הינם גולת הכותרת של כל הנוכחות האנושית, הכוהנית, בבית המקדש. על אבנים אלו רשום שמם של 12 השבטים, שהם הם כל מגמת המשכן, וכל תפקידו של הכהן הגדול הוא להכניס עימו את ישראל אל בית המקדש וביום אחד בשנה- אל קודש הקודשים. לא סתם הוא שמי שתרם את אבני השוהם הינם גדולי ישראל- נשיאי השבטים.
כהמשך לדברינו אודות הקורבנות כמשרתים וחותרים אל הגחלים שעימם מעלים קטורת במזבח הזהב, ראוי לציין את דברי חז"ל המתארים את ריחה של הקטורת המגיע עד יריחו. לעומת זאת- הריח של הבשר הנשרף לא היה שם כלל. כל בית המקדש שידר ריח טוב ונקיות. חז"ל מתארים שהעזרות היו רוב הזמן נקיות, ללא כתמי דם ובשר. הם נבנו תוך חשיבה מפורטת כיצד יהיה אפשר לנקותם במהירות וביעילות.
אותה קטורת נכנסת לבסוף לפני ולפנים אל קודש הקדשים, ויש לעיין מהו העניין המיוחד שיש בחוש הריח.
החוש הזה פועל בזכות האף שלנו. האיבר הזה אחראי על הנשימה. הנשימה היא הפעולה הכי בלתי רצונית בגוף האדם. האדם לא יכול שלא לנשום. גם אם ישנם עוד איברים פנימיים שאנחנו לא שולטים עליהם ולא רק הריאות, למארות זאת- איבר חיצוני כדוגמת האף, שהפעולה שלו איננה ניתנת לשליטה- לא קיים. הנשימה היא הפעולה הכי פשוטה, בסיסית, ראשונית. ממש כמו הקטורת שעשויה מעשבים. הדבר הזה, הכה פשוט, הוא בעצם הדבר הכי חי שיש, עד שכאשר מפסיקים לאדם את הנשימה הוא מיד מת, כמו שכאשר קוטפים עשב הוא מהר מאוד נובל, הרבה לפני שעץ כרות יתייבש, הרבה לפני שעור של בהמה יתכלה. עצם החיים מתגלה בפשטות הזו, השורשית.
נראה שלכן גם אבני השהם מוזכרים בסוף, בסמוך לעשבים של הקטורת, כדי לומר לנו שכולם שווים, הקטורת כזהב, אבני השוהם כעצי המערכה, הכוהנים כישראל ונשיאי העדה ככל העם. כל כוחות החיים כשהם משרתים את עבודת הקודש- הינם חשובים מאין כמותם.
בפרשת תצווה כתוב- "ולקחת לך סמים... ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד... קודש קדשים תהיה לכם". הקטורת נמצאת לפני העדות, לפני ארון הברית, חיצונית ממנו. אך בו זמנית היא קודש קדשים כמוהו. הוא הפנימיות של עם ישראל- התורה, תלמידי החכמים. אך הקטורת נמצאת מחוץ לקודש הקדשים, ואיננה סגורה ברום אצילותה כארון הברית והכרובים שבקודש הקודשים. מזבח הזהב והקטרת הקטורת שנעשית על גביו- מסוגים להשפיע על הציבור כולו, וריחה של הקטורת מתפשט. היא מסוגלת לרדת ולקדש את המציאות החיצונית יותר, לא רק של תלמידי חכמים. וזאת דווקא מתוך קישורה אל קודש הקודשים- "קודש קדשים תהיה לכם".