פרשת נשא- על תיקון נפש הפרט במשכן
קרבנות הנשיאים אל מול קרבנות משה ואהרון
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". 7 ימים משה בונה ומפרק את המשכן והוא עושה כל עבודתו בקורבנות..., וביום השמיני הוא יום חנוכת המזבח, משה מקימם המשכן ואינו מפרקו, ואל אהרון ובניו עובר תפקיד הקרבת הקורבנות וכל עבודת המשכן. ובאותו יום מתחילים נשיאי ישראל להקריב קורבנותיהם.
התורה מבארת אילו קורבנות הביא כל אחד מהם למשכן. כל אחד מהם הביא בדיוק כמו קודמיו, ובכל זאת התורה מבארת כל אחד ואחד. האם אין כאן מילים רבות מיותרות? הספורנו מתייחס לעניין זה ואומר כי כל נשיא ונשיא הביא את קורבנותיו על מנת לתקן את חטאי שבטו, כל אחד מהם לקח אחריות על חלק מסויים מעם ישראל, ולכן יש חשיבות למנות כל אחד מהם, מה הביא ובאיזה יום. הספורנו מוסיף ואומר כי כל אחד מהם הביא את כל האפשרויות של עבודת המשכן אשר יש לעם ישראל- קרבן עולה, שלמים, חטאת, מנחה וקטורת. וכל זה כדי לחנך את המזבח והכהנים בכל עבודה ועבודה. הווה אומר שלא רק למשה אהרון ובניו היה חלק בחנוכת המזבח אלא גם לכל שבט ושבט על ידי נציג ממנו. רש"י מבאר מי הם אותם אנשים, ומתוך ביאורו נוכל להבין כיצד זכו ליטול חלק בחנוכת המזבח. אותם נשיאים היו שוטרי ישראל במצרים אשר מונו להכות את העם המתעצל בעבודתו, ואלו הנשיאים בחרו לקבל מכות מנוגשי מצרים מאשר לתת מכות לעם ישראל.
אותם נשיאים הביאו עימם גם קטורת, ורש"י אומר שזו הפעם היחידה שיחיד הביא קטורת, והפעם היחידה שהקטורת הוקרבה על גבי מזבח העולה ולא על גבי מזבח הזהב. מזבח העולה, עם כל חשיבותו ומרכזיותו בעבודת המשכן, לא היה אלא בשביל מזבח הזהב. בעוד עמים רבים עובדים את אלוהיהם על ידי טקסי הקרבת בהמות בחינגא ובאכזריות, עם ישראל עסוק בעת הקרבת קורבנותיו- למעט ככל הניתן את סבל הבהמות אך גם למעט את הרושם ששריפת הבהמות יכול להשאיר בנפש האדם הצופה בכך. כל הכלים ששירתו את מזבח העולה מעידים על כך שהמטרה של כל שריפת הבהמות אינה אלא להגיע אל אותם גחלים לוחשות שיילקחו את מזבח הזהב ובזכותם יעלה עשן הקטורת אל על. וכתבתי על כך ביתר פירוט בפרשת תרומה.
נראה שכאן בחנוכת הנשיאים הייתה מעלה על עבודת משה אהרון ובניו. תפקיד הקטורת הינו לרומם את כל החיים למדרגת עולם הריח, שכולו מופשט וכולו רוחני ועליו אמרו חז"ל כי הנשמה נהנית רק מחוש הריח. אי לכך המקום המוכשר לכך הינו על מזבח הזהב הממוקם בקודש, בהיכל, ולא בעזרה מקום הימצאו של מזבח העולה. אך הנה כאן בחנוכת הנשיאים נלקחה הקטורת אל מזבח העולה הממוקם בעזרה ושעבדותו הינה עבודה גסה יותר של בירור אוכל מפסולת, בירור הבהמיות מאצילות הרוח. זו מעלה שרק הנשיאים זכו לה, קרי- מעלת הורדת הרוח אל החומר וזיכוך החומר בזכות כך ובנוסף גם הכשרת הרוח להיות חלה על החומר ולא רק מופשטת. אין כאן את הפירוד הקיים תמיד בעבודת המשכן, פירוד בין תיקון הרוח לתיקון החומר, בין מזבח הזהב לנחושת. באופן קבוע עבודה זו נעשתה במקומות שונים אם כי יום יום, על מנת להכשיר את כל כוחות החיים לעבודתו יתברך. אך כאן בחנוכת הנשיאים ההבדלים לרגע טושטשו, באופן חד פעמי, והרוח לא רק ששוכללה במקביל לחומר, אלא גם ירדה אל החומר, יצאה החוצה מגבולות ההיכל. בכך היא גילתה שבעומק עבודת מזבח העולה, בעומק בעומק של עבודת הקורבנות, בעומק בעומק של עבודת זיכוך החומר- טמונה ההתעלות הרוחנית הנשגבת, טמון תיקון הריח שמשיח בן דוד מתייחד בו בדווקא- "והריחו ביראת השם, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח" (ישעיהו מג').