פרשת ויקהל- על קפיטליזם, סוציאליזם, נתינה, משמעות ועשיית חסד
במסכת שבת (צו:) אומרים חז"ל כי איסור הוצאה בשבת מרשות לרשות נלמד מהפסוק בפרשתנו (לו', ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא".
כידוע כל המלאכות שהיו במשכן מלמדות אותנו מהם המלאכות של עסק האדם בעולם הזה, וממילא אלו המלאכות שאסור לעשותם בשבת.
מלאכת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים נלמדת מפרשתנו, מאותו אירוע בו משה רואה שהעם מביא הרבה יותר ממה שצריך למלאכת המשכן והוא מצווה להעביר קול במחנה ולומר להם שיפסיקו להביא.
החזקוני מבאר כי המילים "אל יעשו עוד מלאכה, ויכלא העם מהביא" מלמדות אותנו כי הבאה מרשות לרשות והבאה בכלל- מלאכה היא, חלק מהמלאכות של האדם בעולם הזה.
אם נתבונן בכך נראה כי יוצא מכאן שנתינת אדם לחברו איננה משהו שמעבר לקיום האנושי הפשוט וההישרדותי שבמלאכות האדם בעולם. יתרה מכך - נתינה לקודש (כמו בנתינת עם ישראל דברים לצורך הקמת המשכן) הינה חלק בסיסי מהקיום שלנו, אפילו ההישרדותי.
אברהם מאסלו מדבר על כך כי משמעות, אהבה, נתינה, רוחניות- הינם צורך אנושי חשוב אמנם, אך הוא נמצא בקצה הפרמידה. בלי שיש לאדם חומריות מבוססת הוא אינו יכול באמת לפנות אל הקודש, אל הרוח, אל המשמעות- כדי למצוא את חיותו וכוחו.
אני רואה כאן משהו אחר. אני רואה כאן אמירה של התורה כי אותה נתינה, אותה יצירת משמעות לקיומנו, אותה שייכות לעולמות של רוח, מוסר, צדק, יופי, אהבה- איננה נחלתם של היושבים במגדל השן של בתי המדרש, האקדמיה, התנועות החברתיות וכדומה. אלא היא חלק אימננטי מהעולם של כל אדם ואדם, פשוט ככל שיהיה. בלי משמעות אין לאדם און ויכולת לקיים את עצמו גם במובן הכי הישרדותי. הנתינה היא מלאכה! מלאכה יומיומית בסיסית של קיומנו. בלעדיה אין אדם, אין חיים.
מכאן איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. הן במובן הפרקטי- להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. והן במובן הרוחני- להוציא דבר מאדם אחד לשני.
ויש להבין מדוע דבר זה אסור בשבת. הרי זה אבסורד שבשבת, ביום בו אנחנו מתפנים מכל עסקינו, לא נעסוק במלאכת ההבאה, במלאכת ההוצאה הרוחנית מרשות לרשות.
נראה לי לומר כי בשבת אנחנו מתעלים למדרגה כזו בה אין הפרש בין אני לאחר. אין הוצאה מרשות לרשות כי אין רשות שלי ורשות אחר. אנחנו אחד, ערבים זה לזה. כשאדם נותן לאחר בימות החול- הוא מקיים חסד. אך כשאדם נותן לאחר בשבת, הוא מקיים צדקה, קרי- צדק. אין כאן התנדבות אלטרואיסטית אלא עשיית צדק בעולם, כי הרי רכושי איננו שלי, הוא חורג מרשותי אל רשות הכלל. החריגה הזו, לפי תפיסת העולם הסוציאליסטית, מתרחשת כדי לערוך שוויון בין אדם לאדם. אך על פי התורה, החריגה הזו מתרחשת מתוך ידיעה ברורה שכל אשר לי- של הקב"ה הוא, של יוצר כל ומשגיח על כל. אותה חריגה מאפשרת את השוויון בין אדם לאדם, אך לא כאמצעי ליצירת שוויון, אלא כתכלית, כהבנה שבאמת באמת שום דבר כאן לא שלי כמו ששום דבר כאן לא שלך. זו אמירה המאפשרת ענווה ומתוכה יכול להיוולד שלום אמיתי בין אדם לאדם.
מתוך הבנות אלו אפשר להתבונן על האפשרות שבימות החול התורה מעודדת אותנו לאיכויות קפיטליסטיות, ואילו בשבת התורה מעודדת אותנו לאיכויות סוציאליסטיות (השימוש בשמות אלו הוא בהשאלה מכיוון שבכל אחד מהם ישנם חוסר דיוקים).
מכיוון שהשבת היא הכי מותאמת למהות הנשמה- האמת הסוציאליסטית היא שורש מהות האדם, תוך הבנה שהכול כאן הוא של אלוק המולך על כל. אך מכיוון שאם הרכוש (הפיזי או הרוחני) היה אך ורק של כולנו, גם בגילוי הפרקטי שבעולם הזה- לא היה מקום לעשיית חסד בעולם. לא היה מקום למלאכת ההוצאה מרשותי, למלאכת העקירה של דבר בעל ערך עבורי וההסכמה לחדול מלאחוז בו- ונתינתו לאחר. ממילא לא היה בכך יציאה מהקיום האגואיסטי שלנו אל מרחב אחר, גדול יותר, עמוק יותר, משמעותי יותר. מתוך כך מתקיימת במקביל למהות השבת- איכות של חול האומרת כי רכושי הוא שלי, בהשאלה מהאל, כך מתאפשר החסד.
כדי לזכות להיות מחוברים לסלע קיומנו - אנחנו נדרשים לעבוד על כך, על נתינה ויציאה מתוכי אל הקשבה ואמפטיה לאחר. אז תגיע השבת ותאיר לנו מחדש את סלע קיומנו, מהות נשמתנו. אז ניזכר שמלאכת המשמעות בעולם היא בסיסית לנו, בסיסית אפילו לקיומנו ההישרדותי ביותר, הפשוט ביותר.