על ספירת העומר, הכניסה לארץ ועל עצמאותנו

מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר. מדוע?

העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים.

מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל.

כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות. מדוע?

חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים...").

חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי.

לעומת הפרושים, באו הבייתוסים וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הפרושים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי ששאר הדתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. לכן הנצרות קראה בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושכחה את אלוקי הארץ. (ישנו קשר עמוק בין זה לבין הסיפור של 'השומרוני הטוב', המופיע בברית החדשה. אך על זה אולי אכתוב בפעם אחרת).

איפה זה שם אותי? איפה זה שם אותנו?

נראה לי כי גם היום אנחנו פוגשים תהליכים פנימיים אלו בתוכנו. השיבה של עם ישראל לארצו מגלות ושואת אירופה, ומשאר המדינות- הצליחה להתרחש לא מעט, בזכות החילון שהופיע בעם. חילון שלפחות בחלקו נוצר תוך שכחה של ההיסטוריה שלנו. בן גוריון אמר פעם: "מי שרוצה לעשות היסטוריה צריך לשכוח את ההיסטוריה". גישה מאוד סוציאליסטית, בחינת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" של ההמנון הקומוניסטי. הגישה הזו, השונה מהאירוע של חגיגת פסח בערבות יריחו רגע לפני הכניסה לארץ, ומטקס הקרבת העומר מיד לאחר הכניסה הזו- יצרה מדינה המנותקת במידה מסויימת מההיסטוריה שלה. כמדומני שזה מה שגרם אט אט, עקב משברים לאומיים ודילמות מוסריות- לצמיחתה של הפוסט ציונות, הבועטת לא רק בהיסטוריה ובאמונה של העם, אלא גם בציונות עצמה שהאמינה בכל ליבה בערך שיבת עם ישראל לארצו וכינון 'ביתו הלאומי'. כמדומני גם שזה מה שגרם לתהליך מקביל להתרחש בחברה הישראלית- תנועה של שיבה אל מקורות הדת והאמונה, מתוך חוויה של ריקנות, אובדן ערכים וצימאון טבעי אנושי למשמעות. משמעות שלא קיימת בלי יכולת השמיעה, ההקשבה אל ההיסטוריה. כמדומני גם שתהליך זה, שאיננו מנותק מההתרחקות מתחושת השייכות הלאומית- גרם לכך שחלקים נרחבים מאותה תנועת תשובה, הינם שיבה אל מקורות הדת והאמונה באופן אישי אינדבנדואליסטי, ופחות מתוך מבט לאומי וכללי.

אולי מתוך מבט זה כדאי שנשאל את עצמנו האם לא הגיע הזמן שנשוב להביט אל ההיסטוריה שלנו, ניזכר ביציאת מצרים ובימי היווצרותנו לעם, ונתבונן בחיבור שבין מאורע היסטורי מהפכני זה לבין מעמד הר סיני וקבלת התורה. אולי מבט זה יעזור לשיח החברתי בישראל- לקבל נופך עמוק יותר, מקושר יותר, משמעותי יותר. אין כאן קריאה להדתה אלא רצון להעמיק את השיח הישראלי בלי צורך בניתוק מהעבר, אלא להיפך- העמקת ההיכרות שלנו עם עצמנו ועם התקופה שלנו- באמצעות היכרות עם חבלי השתייכותנו זה לזה, חבלי משיח.