הזורע, הנזרע, והנצח- הדהודים לפרשת בשלח:
לא ימוש הזרע מן הזורע, כי זרעו הוא, כי תוכו הוא. כי בו טמון ה D.N.A הייחודי לו, כי בו טמון סיפור ארוך, עמוק מני ים.
סיפורים שזורים בנו, ארוגים אל סבכי פעולותינו, אל יד מושטת לכיכר לחם בחנות שבקצה רחוב בצלאל, אל רגל פוסעת על כביש כורכר קלוף לאור שקיעה, אל יד אוחזת ספר ומעיינת בדפיו, אל אצבע מגרדת חוטם בוער, אל פה לוחש תפילה ואז בולע באבחת ביס קורוסון חם.
אל כל אלו משתרגים הסיפורים, מפעפעים סיפורי דורות, אלפי שנות אנושות, אין סוף בחירות זעירות שעצבו את אבא שלי, וסבא, ואביו, ואב אביו וכן הלאה, ועוד, ועוד.
לאן כל זה מוביל? נראה שאלי. אלי ועוד למיליוני שכמותי החיים בכאן, בזה העולם, בעכשיו של 2021.
והם, דורות עבר, רוכבים עלי, ואני- עליהם.
הם רוכבים עלי, שבלי רגליי, וגופי, וחומריותי- קיומם לא היה קיום דעולם הזה. עולם האידאות והנשמות לא מספק את האל היהודי, בורא השמיים והארץ, מוציא עמו מיד צר.
ואני רוכב עליהם, שבלעדיהם אין לי מעמד של רוח, ולא אישיות של אמת, ולא קרטוב של עומק, ולא הוד וגעגוע, ולא חכמה של התמדה, ולא תכלית ולא תקווה.
והנני גוף, חומר, קרוץ מאין ועפר, ואל עפר אשוב.
וביחד- הננו הולכים. שלובי מבט, דבקי עיניים בוערות למפגש ושינוי.
הולכים ביחד, לא משים זה מזה, לא מוותרים על זורע, וזרע שזורע זרעיו, וזרעיו שמזריעים אדמה טובה, ובה זרעים נזרעים וזורעים, נולדים ונזרעים וזורעים, ושוב ושוב, ועד עולם.