עחלך
ברוח הימים שעברנו, אומנם מעט באיחור, אבל כבר למדנו רבותינו שאין מוקדם ומאוחר...
אני בנימין יצחק בן אברהם ואסתר וורצמן ז"ל חתנם של ר' שמעון צבי הלוי רוט ז"ל שברח מצכיה ערב מלחמת העולם, הבריח גבולות והגיע לארץ ישראל ושל חיה גיטל ז"ל לבית דנציגר ששרדה את אושוויץ בעור שיניה, עלתה לארץ והקימה מעפר ממש משפחה לתפארת, מדליק משואה לכבודם של כל משפחות נפגעי הנפש המלווים את בן משפחתם הסובל מפגיעה נפשית, ולא מוותרים.
לכבודם של הורים לילדים פגועי נפש המתמודדים לאורך שנים רבות עם מחלתו של בנם או ביתם, סובלים בשקט את הכאב הגדול, את הייאוש והצער, את האכזבה הגדולה שלא יזכו לראות את בנם מתקדם, מתפתח, בונה את ביתו כשאר חבריו וילדיהם. לכבודם של ההורים שלמרות הכאב העצום, הפוגע בעומק הנפש, המנסה להשבית את שמחת חייהם, קמים כל בוקר מחדש עם תקווה בלב, מגייסים את הכח העצום הנמצא בתוכם, מנהלים חיי משפחה וחברה, יוצאים לעבודה, מתקדמים בחיים מנסים לא לתת לכאב להכניע אותם ואת ביתם, דואגים לשאר ילדיהם, לצרכיהם הפיזיים והרגשיים כאחד, ועם כל זה לא שוכחים לרגע את ילדם החולה ועושים כל שביכולתם להביא לו מזור בכל דרך אפשרית. לא מתייאשים, לא מרימים ידיים, נאבקים ונלחמים היכן שצריך, נוסעים מרחקים ושעות כדי לשמוע עצה טובה, דרך חדשה שמישהו יודע עליה, ועם עין אחת דומעת ועין אחת צוחקת מחבקים את ילדם החולה בכל דרך שרק אפשר, נותנים לו את כל אהבתם ואף מעבר לכך, כמו לשאר אחיו ואחיותיו.
לכבודם של ילדים המתמודדים עם מחלת נפש של אביהם או אימם המונעת מהם להיות ההורה שלהם כמו שהורה צריך להיות, המונעת מהם להעניק לילדיהם כל מה שילד זקוק לקבל מהוריו, ומצריך לעיתים את הילדים להפוך ולהיות "ההורה" של הוריהם.
לכבודם של ילדים המתביישים במחלה של הוריהם. נמנעים מלהביא חברים הביתה בגלל הבושה, נאלצים להתמודד עם הסברים למורים מדוע אמא או אבא לא באו לאספת הורים. היושבים לבד או מחפשים חבר לכיתה שגם אליו לא הגיעו הוריו בערב אבות ובנים או אמהות ובנות. שמבקשים מהסבא או מהסבתא שיבואו איתם כדי לא להיות לבד, לא להרגיש לבד, רק כדי שמישהו יהיה איתם. המתמודדים עם צלקות רגשיות עמוקות המלוות אותם לאורך שנים בגלל העדר דמות אב או דמות אם ומקשה עליהם להתפתח ולהתקדם בחייהם. המתמודדים עם חסכים רגשיים עמוקים שהולכים איתם לאורך שנים רבות ומזכירים להם בכל פעם מחדש את החוסר, הסבל והכאב שעברו בילדותם. המתמודדים עם קושי בבניית זוגיות בריאה, משפחה בריאה בגלל מה שלא ראו בבית שלהם כילדים. על הקושי להיות הורים בעצמם בגלל כל מה שלא קיבלו הם מההורה החולה.
לכבודם של אחים ואחיות המתמודדים עם מחלת נפש של אחיהם או אחותם. שהופכים לעיתים להיות נראים ואינם נראים בתוך ביתם שלהם בגלל הצורך הגדול של הוריהם לטפל באח החולה. הסובלים בשקט בלי שמדברים איתם. שנשארים פעמים רבות במקום האחרון של מי שצריכים להתייחס אליו. שנפגעים בלימודים, שהמקום שלהם בבית מתערער, ואפילו כאן בדברי הם מקבלים פחות מקום משאר נושאי ההתמודדות.
לכבודם של בני זוג שהתחתנו עם אהוב/ת ליבם, חלמו חלומות, הניחו יסודות והחלו בצעדים קטנים לבנות את ביתם המשותף. החלו לבנות קומה ועוד קומה. החלו להביא ילדים לעולם והבית החל להתמלא בהמולת ילדים בשמחת חיים. חלמו על בניית קומה נוספת, על ילדים נוספים. החלו עבודה, עשיה למען משפחתם למען החברה, השתלבו בקהילה ואף תרמו מזמנם וממרצם בתוך הקהילה ולפתע, משום מקום, פרצה מחלת נפש אצל אחד מהם, ובאחת איימה למוטט את הבניין שחלמו והחלו לבנות.
לכבודם של בני זוג שבעל כורחם יצאו למסע חייהם בלי מפה ומצפן, בלי הדרכה והכוונה, בלי שמץ של ידיעה מה הולך להיות בתחנות השונות. יצאו למלחמת חיים על הזוגיות, על הבית, על אהבתם ועל עצמם בלי שקיבלו כלי נשק מותאמים ומכוונים למלחמה הקשה והאכזרית הזו. שיצאו למלחמת החיים האכזרית בלי תמיכה, בלי עזרה, בלי ליווי, בלי מחיאות כפיים. שיצאו למלחמת החיים בידיים חשופות, באפלה, בחושך גמור, כשהם מסתירים את המחלה ואת המלחמה מחבריהם, משכניהם, לעיתים אף מבני משפחתם. שיצאו למלחמה בלי לראות את הסוף, בלי לדעת אם יש בכלל סוף, אם יגיעו לקו הסיום ומהו אותו קו, והיכן הוא, ומתי יגיעו אליו. והם מנסים ומנסים. נופלים וקמים, קמים ונופלים וחוזר חלילה, והם ממשיכים. בכאב, בצער, בבכי, בייאוש גדול, באכזבה ובתפילות קורעות לב. בתפילות שהעין כבר יבשה מרוב דמעות אבל ממשיכים להתפלל, להאמין שיכול להיות טוב, שיכול להיות טוב יותר והם נשארים על המגרש. לא עוזבים, לא מתנתקים, לא לוקחים פסק זמן לעצמם. והם מנסים לעודד ולחבק. והם בורחים, וחוזרים ונותנים את עצמם, את אהבתם לבן/בת זוגם, לילדיהם, למשפחה, לחברה כולה, נשארים נאמנים ומסורים, למרות הייסורים שגם הם עוברים.
לכבודם של בני זוג הממשיכים ללוות את בן זוגם בכאבו, וסובלים לבד ובשקט את הכאב הנורא לאבד את בן/בת הזוג שלהם שלעיתים הוא לא חי ולא מת, שקוע בעומק מחלתו. המתמודדים עם חוסר תקווה. שאינם רואים את האופק כשאף דמות רפואית לא מבטיחה להם עתיד טוב יותר. המתמודדים עם חלומות שבאחת התנפצו אל הסלע וכבר אין להם מקום בחייהם. המתמודדים עם הצורך להרים את הראש מעל המים מחדש כל יום ובכל שעה לאורך שנים רבות. המתמודדים עם היותם לבד, לבד ממש ועם הצורך לתמוך בבן/בת זוגם לאורך ימים, חודשים ושנים. המצליחים למרות הכל לראות את בן/ בת זוגם במשקפים של פעם, במשקפים שלפני המחלה. לראות את כל הטוב הטמון בהם, את היופי העמוק שלהם שכרגע מתחבא, אינו נראה, שלעיתים מבליח לרגעים קצרים שרק עין עדינה ורגישה יכולה לראותו ולהבחין בקיומו. המצליחים למרות הכל לראות ולזכור את התכונות והמידות שעוררו את אהבתם הראשונה ועדיין מהווים דבק עבורם. המצליחים להאיר את העולם שלהם בתוך החושך השורר סביבם שאינו משתנה ולהמשיך אור גדול לעולם כולו.
לכבודם של בני זוג הרוצים זוגיות ובפועל כמעט ואין להם, ולמען הזוגיות הם נשארים נאמנים, מסורים, נותנים ומוותרים על הרצון לחיות בזוגיות נורמלית, מסכימים לחיות בזוגיות משתנה בלי שום התראה, משתנה לפי עונות השנה, עולה ויורדת. מסכימים לחיות בזוגיות כשאינם יודעים מה יילד יום, מה יביא איתו יום המחר, בבוקר אומרים מי יתן ערב, ובערב אומרים מי יתן בוקר. החיים בזוגיות שכמעט אין בה הדדיות כשצד אחד נותן ונותן, וממשיך לתת ולתת והשני מקבל ומקבל לעיתים אפילו בועט, בעיטה שהיא תוצאה של המחלה. בעיטה שאינה מכוונות, מצערת, אבל כואבת, מאוד כואבת בגוף, ובעיקר בנפש.
המצליחים לראות גם את הטוב שהתמודדות והתמיכה בבן/בת זוגם טומנת בחובה ואת מה שהיא בונה בהם, בתוכם. המצליחים לראות ולגלות כוחות חדשים שההתמודדות מצמיחה מהם במהלך השנים הארוכות והקשות.
לכבודם של בני זוג המתמודדים עם מחלתו של בן/ בת זוגם וממשיכים להיות ההורים של ילדיהם, מנסים להשלים, ולא תמיד בהצלחה, את דמות ההורה החסר. שלא מוותרים לתת לילדיהם כל שביכולתם. שיודעים שגם ילדיהם מתמודדים עם חוסר ומנסים לעזור להם למלא ולהשלים אותו, לעיתים מצליחים לעיתים גם לא. העומדים מול נכדיהם הקטנים ונדרשים לשאלותיהם התמימות על העדרותו/ה של סבא/סבתא הגורמת להם כאב וצער, והם מנסים לענות תוך כדי שהם מזילים דמעה המבטאת את כאבם הגדול, את חוסר האונים, מנסים להסתיר את סערת רוחם מול נכדיהם הרכים.
לכבודם של בני זוג המתמודדים עם מחלת בן/בת זוגם מחלה שאין לה פנים, שאינה נראת חוץ מאשר לחולה עצמו. שנראת לחולה המנסה להסביר לאחרים שלא תמיד מצליחים להבין וכל שנותר להם הוא להאמין שאכן זה אמיתי. לכבודם של בני זוג שמתמודדים עם מחלת בן/בת זוגם שלוקחת מהם את תכונת החיים הבסיסית של כולנו את הרצון. לוקחת מהם את הרצון לעשות, לפעול, לעבוד. שלוקחת מהם את שמחת החיים, את הרצון לחיות, את החיים עצמם, לפעמים עד כדי ניסיון להפסיק את החיים שלהם, מעשה שהם עושים מתוך כאב גדול, צער אין סופי, מתוך ייאוש ששואב מהם את כל הכוחות שלהם.
לכבודם של כל אלו אני מדליק משואה גבוהה שיראו אותה כולם, כולם, כולם!! אני מדליק אותה בכל יום לאורך כל ימות השנה, מדליק ולא מכבה, משואת עולם. מדליק משואה כדי לתת כח לאותם אנשים שאינם מפסיקים להתמודד בתוך ביתם לאורך שנים ארוכות עם מחלה שלעיתים היא כמוות ממש, מוות מחיים, חי -- מת הנמצא איתך, בתוך ביתך, לא עוזב אותך ואתה – מתוך אהבה ומסירות לא עוזב אותו לרגע, עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע וממשיך להעניק לו חום ואהבה, חמלה ותקווה, מנסה לתת לו כח להתמודד עם מלחמת החיים שלו, כשאתה מוותר לא מעט על החיים שלך.
אני מדליק משואה, מתפלל ומתחנן, מתחנן ומתפלל ומבקש רפואה, חמלה, אהבה גדולה גם לבני משפחתם של החולים פגועי הנפש, המלווים את החולים, תומכים בהם, נותנים להם כל שביכולתם ואף מעבר לכך, אלו העוסקים בנתינה גדולה, נתינת חיים, נתינה שאינה נגמרת, נתינה שלמה בלי לקבל תמורה.