טו' בשבט- על האילנות, האדם, הסבלנות, והנצחיות שישנה דווקא בעלם העשייה ממש!
'רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו על פניו. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים..." (מסכת אבות, ג',יז').
העצים הם הסמל של ארץ ישראל ונוכחותם החקלאית מורגשת מאוד. לעומתם, ארץ מצרים המסמלת את ההיפך מארץ ישראל, מנכיחה את עוצמתה הכלכלית באמצעות התבואה הרבה בה, שהייתה עיקר כלכלתה של מצרים.
תבואה אינה יכולה להתקיים רק על מי גשמים הבאים מעת לעת, היא חייבת השקייה תדירית. לעומתם, העצים אינם חייבים השקיה תדירית כי שורשיהם עמוקים. כוחה של התבואה הינה בצמיחתה המהירה לעומת העץ שזקוק לכמה שנים כדי לגדול ולהביא פירות. אך כוחה של התבואה הוא גם חסרונה- היא זמנית ונעלמת במהרה, ולרוב זקוקה לשתילה מחדש כדי לצמוח שוב. לעומתה העץ אמנם דורש הרבה סבלנות עד שייתן פרי אך אז הוא שורד לאורך ימים ושנים ופירותיו מתחדשים כל שנה ושנה.
ארץ ישראל כוחה בעציה, היא ארץ המאמינה בעמל ובסבלנות עד ליצירת הפרי, פרי אשר שורד לאורך ימים ושנים, כעם ישראל. מצריים כוחה בתבואה, ברצון לאינטנסיביות של ייצור והישגים, אך ללא סבלנות וללא חשיבה קדימה לאורך ימים ושנים. האפשרות ליצור כלכלה מהירה מנתקת את האדם מהבורא, מהדינאמיות של החיים והמקצב שלהם המצריך סבלנות וראייה ארוכת טווח, ומביאה אותו לאשליה של כוח, כוחי ועוצם ידי (וכפי שפרעה חשב שהוא אל). לעומת זאת פרי העץ אשר מצריך סבלנות רבה- מפגיש את האדם עם קטנותו, עם תלותו בגשם, בהתפתחות הזמן והטבע, ומתוך כך תלותו באלוקים מתוך הבנה שהוא חלק ממציאות הרבה יותר רחבה שאיננה בשליטתו בהכרח.
עם ישראל הינו עם העץ, עם הפרי. על פי הנצי"ב הגשם לא ירד בגן עדן עד לאחר חטא אדם הראשון והעשב לא צמח אלא רק לאחר חטאו. גן העדן היה רק עם עצים וכפי שרואים כך במפורש בפסוקים, ועצים אלו שתו ממי הנהרות. החטא גרם לאדם לאכול מעשב השדה, מהתבואה, וכפי שאומר המדרש שבכה אדם ואמר "אני וחמורי נאכל באבוס אחד".
עם ישראל מאמין בסבלנות, סבלנות מתוך אמון במציאות ומתוך הבנת קטנותנו וחלקיותינו. מתוך זה הוא זוכה גם להיות עם הנצח- "כימי העץ ימי עמי".
שורשי האילן הם דבר משמעותי החסר בתבואה. לשורשים לוקח זמן להתפתח ולגדול. בצמיחת הזרע ישנו דבר מיוחד. טרם צמיחתו הוא זקוק להירקב באדמה, ובתהליך זה לא רק שיש צורך בסבלנות אלא גם בראייה מעבר לגלוי לעין, מעבר לריקבון הזמני. זה היסוד לכל הצומח. אך איכויות אלו נעלמות כאשר התבואה אכן יוצאת מהכוח אל הפועל. הסבלנות נגמרת והתבואה צומחת די מהר, ובמקביל היא גם קמלה מהר ולרוב לא מתחדשת. לעומתה באילן איכויות אלו נשמרות גם לאחר צאתו מהכוח אל הפועל. העץ צומח אט אט, לאורך שנים, ושורד תקופה ארוכה, ומחדש עליו ופירותיו כל שנה ושנה. כוח הסבלנות שקיים בפועל ממש ניכר בעיקר בזמן חנטת הפרי, המתרחש לרוב באזור טו' בשבט. אז ניכרים הפירות, תוצאת העמל, ואותה סבלנות של עמל עודה משוחחת איתנו, גם כאשר התוצאה, הפרי, ניכר לעיננו. יש עוד זמן, לאחר החנטה, עד שנאכל להנות סוף סוף מפרי עמלנו.
השורשים הם אלו המחזיקים את היסוד של המבט שמעבר לגלוי, גם לאחר שהזרע כבר נבט והעץ החל גדול ולהיראות בגלוי. במעמקי האדמה ישנם השורשים שאין להם שום קרדיט ולא הוד והדר, אך הם באמת אלו שמחזיקים את האילן ומצמיחים אותו.
"כי האדם עץ השדה", הווה אומר שגם לאדם יש שורשים, כאילן. בשונה מדברי הנסיך הקטן האומר שמסכנים הם בני האדם כי אין להם שורשים והם נעים ונדים. מהם שורשיו של האדם? אין הם אלא אותם המעשים שעליהם דיבר רבי אלעזר בן עזריה. אכן האדם נועד לתנודות, הוא נע במרחב, לכן יש בו את האפשרות לצאת לגלות, לנדוד ממקומו. שיאה של תנודה זו היא במעבר של האדם מעולם החיים לעולם המתים. אך בא רבי אלעזר בן עזריה ואומר לנו כי אף על פי כן- יש לאדם שורשים! ושורשיו הם- המעשים שלו, ודרכם האדם ניכר באמת, ובזכותם הוא ישרוד אלפי שנים.
לא תמיד למעשים יש קדימה בעולם האדם, אשר יכול "לדבר גבוהה גבוהה", ולהשאיר רושם רב בפני שומעיו, ובסתר, במחשכים, לעשות כל רע ונבלה (ועיין ערך הפילוסופים של יון, שדיברו על אידיאת האדם השלם, ועל המאבק שבין היצר לרצון ולחכמה, ושאפו למזער כמה שניתן את שליטת היצר, אך בפועל היו פדופילים כאוות נפשם ויצרם בעיקר).
הנצרות וויתרה על המעשים והשאירה רק את הרוח, ולכן היא דומה לאילן שחכמתו אולי מרובה אך שורשיו מועטין, והיא לא תשרוד. היהדות פיתחה עולם עשיר של מעשה, מעשה מחייב, שהשאיר אותה מחוברת לקרקע, קשובה למתרחש בעולם, וכל זה מתוך האמון הרב שהיא נותנת לעולם הזה, עד כי היא טוענת שאפשרי לקדשו ממש בקדושת הנשמה!!! כל גדולה רוחנית שהיא, כל רעיון, כל השראה- צריכה למצוא דרך להתממש בעולם המעשה. רק זה מה שיחזיק אותה ויקיימה שנים רבות. "כימי העץ ימי עמי". מצרים נעלמה מעל מפת ההיסטוריה, אותו דבר התרחש גם עם בבל, פרס, יון ורומא.
אנחנו עוד כאן, והקאמבק שלנו אל ארץ חיינו, ארץ ישראל, מטלטלת את האמונות הזרות שלחמו בנו עד כה. הנצרות מתקשה לפתור את הסתירה שבין אמונתה כי הקב"ה זנח אותנו וויתר על היותנו עם סגולה, לבין חזרתנו הפלאית אל ארץ אבותינו. האיסלאם נדרך כולו לקראת שובנו ומאז שובנו עד עתה עסוק (בעידוד הנצרות) לשים לנו מקל בגלגלים על כל צעד ושעל.
ואנו כאן, ממשיכים לנטוע, ממשיכים לקדש את פירות ארצנו, ממשיכים לתקן את הכרתנו ביחד עם מעשינו, וממשיכים להאמין בטוב, אף על פי כן ולמרות הכול.