פרשת וישב- אחי יוסף, קין והבל, אנשי האדמה ורועי הצאן
yochai.zxc • January 3, 2020
אחי יוסף חוששים מכך שיוסף הולך להדיחם מהיות שייכים אל העניין האלוקי. הכוזרי מסביר כי העניין האלוקי הינו היכולת לנבואה הקיימת רק בעם ישראל. היכולת הזו מתחילה מאדם הראשון, עוברת אל בנו שת וממנו ממשיכה הלאה ביחידים עד נוח, וממנו ממשיכה עד אברהם אבינו, ומאברהם אבינו אל יצחק וממנו אל יעקב, וישמעאל ועשו נשארים מחוץ למעגל הזה, אף על פי שהם חושבים שהעניין האלוקי ימשיך דרכם, ומהם יוצא בהמשך האיסלאם והנצרות. עוד לפניהם היה אחד שחשב שממנו ימשיך העניין האלוקי, היה זה נחור אחי אברהם. משפחתו של אברהם ידעה שממנה ימשיך העניין האלוקי, אך נחור אחי אברהם חשב שהוא יהיה הממשיך. הם כנראה ידעו שהעניין האלוקי צריך עכשיו להתרחב ולחול על משפחה שלמה שממנה ייצא שבט ואומה. לנחור ישנם 12 ילדים מ 4 נשים, בדיוק כמו יעקב. אך יעקב בבואו אל לבן נכדו של נחור- לוקח משם את רחל, לאה, בלהה וזילפה ומביא 12 ילדים לעולם, והעניין האלוקי ממשיך דרכו.
למשפחתו של יעקב טרם ברור באופן וודאי שאכן העניין האלוקי סיים את המהלך של היחידים ואיתם הוא מתחיל להתרחב אל אומה שלמה. לכן כאשר יוסף חולם על היותו מלך אחיו מפרשים זאת כאמירה שהעניין האלוקי ימשיך דרכו ולא דרכם, וממנו שהינו דומה במראהו ליעקב ויעקב הכי אוהב אותו- יקום העם שאליו שייך כוח הנבואה. אך אחי יוסף חפצים שהעניין האלוקי ימשיך גם דרכם ולכן הם מחליטים להיפטר מיוסף ולהורידו דווקא למצרים, האימפריה הכופרת באלוקות שאינה גוף ואין לה דמות הגוף ומעניקה אלוקות לבשר ודם (פרעה), ומשעבדת כל כוחותיה אל עולם החומר.
מהות המאבק המתרחש בין האחים ליוסף קיים כבר מתחילת האנושות- אצל קין והבל. קין איש האדמה קם והורג את איש הצאן הבל. אך בשונה מקין והבל, אצל משפחתו של יעקב קמים אנשי הצאן וחפצים להרוג את איש האדמה.
בתחילת פרשת וישב כתוב שאחי יוסף יצאו לרעות את צאן אביהם בשכם. יוסף לא יוצא איתם מכיוון שאיננו רועה צאן, הוא נשאר בבית, מחובר לאדמה. אפשר לראות זאת גם דרך החלום שהוא חולם על השיבולים ועל כך שכל אחיו משתחווים לו, קרי- מבטלים את עניין רעיית הצאן ועוברים להיות אנשי אדמה ומשתחווים למהות של איש האדמה.
אחי יוסף חששו משחזור ההיסטוריה ומקימת איש האדמה, איש החומר - להרוג את אנשי הרוח, רועי הצאן, ולכן חשבו להמית את יוסף. אך הקב"ה כאן רצה שיוסף יהיה מלך כי הוא ידע שממשלתו על החומר איננה ממשלת תאווה ואגו, אלא ממשלה של צדיק המסור כולו לתיקון עולם במלכות שדי.
כאשר באים יעקב ובניו אל מצרים, יוסף מורה להם לומר לפרעה כי הם רועי צאן למען ישבו בארץ מצרים כי תועבת מצרים כל רועה צאן. המצריים מזדהים עם קין איש האדמה ומתעבים את רועה הצאן, רועה רוח, המסתובב בהרים וזמנו בידו להרהר במהות החיים. המצריים חפצים באנשים הדבקים בעולם החומר, עסוקים בשכלולו ובהעצמתו. לכן פרעה מהלל כל כך את יוסף ומקדמו ברגע אחד אל המעלה הכי מרוממה שיכול מצרי להגיע אליה- משנה למלך פרעה. יוסף חודר אל תוך העולם המצרי הזה ומנסה לתקנו מבפנים, לשייך את יעקב אביו וממילא את עם ישראל- אל הפעולה בעולם החומר, להעניק ליעקב את השייכות לא רק לבחינת: "איש תם יושב אהלים", אלא גם לבחינת "הידיים ידי עשו". ולכן יוסף דייקא הוא זה שמסוגל להתמודד עם עשו איש החומר- "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר".
האקט הזה בו יוסף מורה לאחיו לומר על עצמם כי הם רועי צאן, הינו אקט בו יוסף אומר כי אכן צדקו אחיו והעניין האלוקי קודם כל שייך אל רועי הצאן. אך הוא מורה להם זאת תוך אמירה כי הסיבה לכך הינה כדי שישבו בארץ גושן ולא צמוד לפרעה, ויהיה להם את המרחב האישי שלהם לעבודת האל ולהקמת עם הקודש. בכך הוא אומר כי אין כאן ביטול של המהות היוספית היורדת אל עולם החומר, אלא שהמהות של בני לאה ויהודה בראשם- היא המנוע הפנימי למהות של בני רחל ויוסף בראשם.
המאבק בין האחים מסתיים כעת לא בהריגת איש את אחיו וביטול כוח מסוים מפני כוח אחר, אלא בנתינת מקום לשלל הכוחות, תוך ידיעה היכן כל כוח ממוקם ומה תפקידו של כל כוח ומיהו הכוח המהותי שממנו מתפשטים שאר הכוחות. כאן הוא המקור ההיסטורי לעולם הספירות הקבלי. יש היררכיה שאיננה מזלזלת בשום כוח שהוא, אלא רק מסדרת אותם כקליפות בצל קליפה לפנים מקליפה, כאשר כל כוח הוא נשמה לכוח מתחתיו שהינו הגוף והלבוש לנשמה, ואותו גוף נעשה נשמה לכוח שמתחתיו (או החיצוני לו), נשמה שאיננה משתלטת על הכוח שמתחתיה אלא מצמיחה אותו ונותנת לו חיות, כיוון ומשמעות.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
