פרשת וישב- אחי יוסף, קין והבל, אנשי האדמה ורועי הצאן
אחי יוסף חוששים מכך שיוסף הולך להדיחם מהיות שייכים אל העניין האלוקי. הכוזרי מסביר כי העניין האלוקי הינו היכולת לנבואה הקיימת רק בעם ישראל. היכולת הזו מתחילה מאדם הראשון, עוברת אל בנו שת וממנו ממשיכה הלאה ביחידים עד נוח, וממנו ממשיכה עד אברהם אבינו, ומאברהם אבינו אל יצחק וממנו אל יעקב, וישמעאל ועשו נשארים מחוץ למעגל הזה, אף על פי שהם חושבים שהעניין האלוקי ימשיך דרכם, ומהם יוצא בהמשך האיסלאם והנצרות. עוד לפניהם היה אחד שחשב שממנו ימשיך העניין האלוקי, היה זה נחור אחי אברהם. משפחתו של אברהם ידעה שממנה ימשיך העניין האלוקי, אך נחור אחי אברהם חשב שהוא יהיה הממשיך. הם כנראה ידעו שהעניין האלוקי צריך עכשיו להתרחב ולחול על משפחה שלמה שממנה ייצא שבט ואומה. לנחור ישנם 12 ילדים מ 4 נשים, בדיוק כמו יעקב. אך יעקב בבואו אל לבן נכדו של נחור- לוקח משם את רחל, לאה, בלהה וזילפה ומביא 12 ילדים לעולם, והעניין האלוקי ממשיך דרכו.
למשפחתו של יעקב טרם ברור באופן וודאי שאכן העניין האלוקי סיים את המהלך של היחידים ואיתם הוא מתחיל להתרחב אל אומה שלמה. לכן כאשר יוסף חולם על היותו מלך אחיו מפרשים זאת כאמירה שהעניין האלוקי ימשיך דרכו ולא דרכם, וממנו שהינו דומה במראהו ליעקב ויעקב הכי אוהב אותו- יקום העם שאליו שייך כוח הנבואה. אך אחי יוסף חפצים שהעניין האלוקי ימשיך גם דרכם ולכן הם מחליטים להיפטר מיוסף ולהורידו דווקא למצרים, האימפריה הכופרת באלוקות שאינה גוף ואין לה דמות הגוף ומעניקה אלוקות לבשר ודם (פרעה), ומשעבדת כל כוחותיה אל עולם החומר.
מהות המאבק המתרחש בין האחים ליוסף קיים כבר מתחילת האנושות- אצל קין והבל. קין איש האדמה קם והורג את איש הצאן הבל. אך בשונה מקין והבל, אצל משפחתו של יעקב קמים אנשי הצאן וחפצים להרוג את איש האדמה.
בתחילת פרשת וישב כתוב שאחי יוסף יצאו לרעות את צאן אביהם בשכם. יוסף לא יוצא איתם מכיוון שאיננו רועה צאן, הוא נשאר בבית, מחובר לאדמה. אפשר לראות זאת גם דרך החלום שהוא חולם על השיבולים ועל כך שכל אחיו משתחווים לו, קרי- מבטלים את עניין רעיית הצאן ועוברים להיות אנשי אדמה ומשתחווים למהות של איש האדמה.
אחי יוסף חששו משחזור ההיסטוריה ומקימת איש האדמה, איש החומר - להרוג את אנשי הרוח, רועי הצאן, ולכן חשבו להמית את יוסף. אך הקב"ה כאן רצה שיוסף יהיה מלך כי הוא ידע שממשלתו על החומר איננה ממשלת תאווה ואגו, אלא ממשלה של צדיק המסור כולו לתיקון עולם במלכות שדי.
כאשר באים יעקב ובניו אל מצרים, יוסף מורה להם לומר לפרעה כי הם רועי צאן למען ישבו בארץ מצרים כי תועבת מצרים כל רועה צאן. המצריים מזדהים עם קין איש האדמה ומתעבים את רועה הצאן, רועה רוח, המסתובב בהרים וזמנו בידו להרהר במהות החיים. המצריים חפצים באנשים הדבקים בעולם החומר, עסוקים בשכלולו ובהעצמתו. לכן פרעה מהלל כל כך את יוסף ומקדמו ברגע אחד אל המעלה הכי מרוממה שיכול מצרי להגיע אליה- משנה למלך פרעה. יוסף חודר אל תוך העולם המצרי הזה ומנסה לתקנו מבפנים, לשייך את יעקב אביו וממילא את עם ישראל- אל הפעולה בעולם החומר, להעניק ליעקב את השייכות לא רק לבחינת: "איש תם יושב אהלים", אלא גם לבחינת "הידיים ידי עשו". ולכן יוסף דייקא הוא זה שמסוגל להתמודד עם עשו איש החומר- "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר".
האקט הזה בו יוסף מורה לאחיו לומר על עצמם כי הם רועי צאן, הינו אקט בו יוסף אומר כי אכן צדקו אחיו והעניין האלוקי קודם כל שייך אל רועי הצאן. אך הוא מורה להם זאת תוך אמירה כי הסיבה לכך הינה כדי שישבו בארץ גושן ולא צמוד לפרעה, ויהיה להם את המרחב האישי שלהם לעבודת האל ולהקמת עם הקודש. בכך הוא אומר כי אין כאן ביטול של המהות היוספית היורדת אל עולם החומר, אלא שהמהות של בני לאה ויהודה בראשם- היא המנוע הפנימי למהות של בני רחל ויוסף בראשם.
המאבק בין האחים מסתיים כעת לא בהריגת איש את אחיו וביטול כוח מסוים מפני כוח אחר, אלא בנתינת מקום לשלל הכוחות, תוך ידיעה היכן כל כוח ממוקם ומה תפקידו של כל כוח ומיהו הכוח המהותי שממנו מתפשטים שאר הכוחות. כאן הוא המקור ההיסטורי לעולם הספירות הקבלי. יש היררכיה שאיננה מזלזלת בשום כוח שהוא, אלא רק מסדרת אותם כקליפות בצל קליפה לפנים מקליפה, כאשר כל כוח הוא נשמה לכוח מתחתיו שהינו הגוף והלבוש לנשמה, ואותו גוף נעשה נשמה לכוח שמתחתיו (או החיצוני לו), נשמה שאיננה משתלטת על הכוח שמתחתיה אלא מצמיחה אותו ונותנת לו חיות, כיוון ומשמעות.