פרשת ויחי- משפט הבכורה בעמים ובישראל
yochai.zxc • January 10, 2020
זכויות הבכורה- מוכתבות מלמעלה כסדר הטבעי של התולדה או תלויות במעשי האדם ובהיותו ראוי לכך
לאחר הפרשיות הטראגיות של מכירת יוסף, נדמה לנו כי הדברים שבו אל מקומם, אחי יוסף שבים בתשובה, יוסף מוחל להם, ולכאורה גם יעקב מבין את הטעות שעשה בהעדפתו את יוסף משאר האחים. אך מפרשתנו לא נראה כי יעקב סובר שעשה משגה בהעדפה זו.
יעקב יודע שעתידים עוד להיות לו בנים שיהיו נמנים עם שאר בניו, מכיוון שהקב"ה אמר לו "גוי וקהל גויים יצא ממך". וגוי זהו בנימין (שטרם נולד באותו פרק זמן) וקהל גויים הווה אומר עוד שניים. וכשרואה יעקב שאין בנים אלו יוצאים ממנו, הוא מבין ששני ילדים שנולדו לילדיו אמורים להיות חלק מהשבטים ולהימנות עימם בחלוקת הארץ.
כשיוסף מגיע אליו אומר לו יעקב: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". יעקב בוחר בבניו של יוסף להצטרף אל מניין השבטים.
לכאורה יש כאן חזרה על הטעות הפטאלית שעשה יעקב כאשר נתן ליוסף כתונת פסים ובכך גרם למכירתו ולירידת משפחתו למצרים!!
נראה כי המהלך של פרשות וישב מקץ ויגש איננו רק מהלך של חטא האחים, חזרתם בתשובה ומחילת יוסף להם, אלא יש כאן בירור שאכן המעשה של יעקב בהעדפתו את יוסף היה מעשה נכון, ועובדה היא שאכן הוא וכל בניו השתחוו ליוסף, ועובדה היא שיעקב לא סר מדרכו זו ומעדיף עדיין את יוסף משאר אחיו ומכניס את שני בניו להיות חלק משבטי ישראל.
כיצד אם כן אותו מעשה העדפה נכון הוא?
האבן עזרא בפרשתנו (מח', טז') אומר כי יעקב נתן הבכורה ליוסף מכיוון שהוא היה ראשית מחשבתו כי הרי מתחילה רצה להתחתן עם רחל ולא עם לאה, והבכור זוכה פי שניים בירושה, לכן זכה יוסף ששני בניו יהיו חלק מהשבטים.
והספורנו בפרשתנו (מח', ד') אומר כי נבחרו לכך בני יוסף מכיוון שיעקב ראה את יוסף ושני בניו יחדיו באותו פרק זמן, ולא כשאר בניו שהיו עימו ופגש את בניהם באופן טבעי והדרגתי כפי סדר לידתם. ואולי מהספורנו אפשר גם להבין את עניין שיכול הידיים של יעקב בברכת בני יוסף, מכיוון שהמהות של יוסף הינה דקונסטרוקציה של המחשבה כי סדר התולדה הוא הקובע את עניין החשיבות. ובכך שפגשם יחדיו ברגע אחד כמו הושוו זה לזה במדרגתם, ויתרה מכך- הצעיר נעשה חשוב יותר. ועוד שיוסף עצמו לכאורה מפנה את מקומו במניין השבטים- עבור בניו.
ואולי מכאן גם אפשר להבין יותר את עניין חלומות יוסף בהם אחיו הגדולים ממנו משתחווים לו:
המהות היוספית מפרקת את ההיררכיה הטבעית, וחושפת שהקטן איננו בהכרח קטן כפי שנראה במבט ראשון. כך גם מופיעים חייו של יוסף עצמו, כאשר הוא בבת אחת מתעלה ממדרגת עבד למדרגת משנה למלך מצרים.
גם יעקב עצמו לקח את הבכורה אף על פי שלא הוא היה הבכור אלא אחיו עשו. בפרשתנו אומר יעקב ליוסף כי- "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". מבאר רש"י כי שכם הכוונה חלק, נתתי לך חלק הבכורה אשר לקחתי מעשו שעושה מעשה אמורי ואומר דברים שאין להם גיבוי ומרמה כך את אביו ומציג פנים של צדיק בעוד הוא פועל רק רע.
הבכורה איננה 'מכתוב' מלמעלה, מסדר התולדה הטבעי.
אצל העמים היה הבכור נוטל פי שניים בירושה ולרוב אף את כל הירושה (כלל זה נקרא פרימוגנטורה), וכן בחצרות המלוכה הבכור היה הממשיך הטבעי למלכות אביו. הבכור לא היה נבדק גם על פי מעשיו וזכויותיו המוסריות.
העדפת הבכורים בוטלה באנגליה רק בשנת 1925
בעם ישראל הבכור איננו נוטל את כל הירושה אלא רק שני חלקים ממנה, ובעניין המלוכה- הממשיך איננו בהכרח הבן הבכור.
הבכורה שלקח יעקב מועברת עכשיו ליוסף שגם הוא אינו בכור בניו של יעקב.
זהו אחד מקווי הדמיון בין יעקב ליוסף אשר חז"ל אומרים שהם היו דומים זה לזה במראה ובכל קורות חייהם.
הבכורה ניטלת מעשו כי הוא מרמה ומציג עצמו כאיש רוח המעשר אפילו את המלח בעודו נתון לשיעבוד החומר, אך ניתנת ליוסף שאינו מרמה ומציג עצמו כאיש שעסוק בחומר, בלי לנסות לייפות את עצמו. יוסף נמצא עמוק בעיסוק בכלכלה, בחומריות המציאות. הוא לא בורח ממנה ולא מחפש להעמיד פנים של איש רוח שהוגה כל היום בתורה.
יש ליוסף כבוד לחומר והוא לא מתבייש בו כי הוא מסוגל להשתמש בחומר בשביל לחיות חיים אציליים וטובים יותר. ולכן יוסף מקבל את אותה הבכורה אשר ניטלה מעשו שהיה באמת איש חומרי אך ניסה להציג את עצמו כאיש רוח.
מהות הבכורה אצל עם ישראל איננה גזרה משמים אלא קשורה בקשר הדוק אל מעשי האדם ובחירותיו. כך היא גם בחירת עם ישראל להיות עם סגולה מכל העמים. הקב"ה אומר כי "הנה קטן נתתיך בגויים" ובכל זאת הוא אומר "בני בכורי ישראל".
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
