מכתב לבת זוג של מתמודד
yochai.zxc • July 9, 2020
סיפור מקרה מהקליניקה
אני שומע את הכאב העז שעוטף אותך ולא מאהבה. כאב שעוטף ומאיים לחנוק את שארית הכוחות שעדיין קיימים בתוכך, שנותנים לך את הכוח לזעוק, לצעוק.
את כותבת על כל מה שכבר עשית לאורך השנים מהרגע שהמחלה התגלתה בתחילת דרככם המשותפת כזוג, ואת החלטתך, או אולי פשוט נשאבת, ונשארת מסיבותיך שלך, לשאת על גבך מסע כבד מנשוא שלא הכרת ולא ידעת את טיבו, את מכאובו, את המחירים הרבים שתשלמי בהמשך הדרך.
את זועקת את הכאב והקושי הגדול לטפל בבעל חולה במחלת נפש מתחילת הקשר הזוגי לצד הקושי להיות אמא צעירה, לצאת לעבודה חדשה, להביא פרנסה, כשהכול נופל עליך ואת בתחילת דרכך מלאה בחלומות, על בית ומשפחה, על זוגיות ואהבה, על עבודה וקריירה -- ובאחת הכול נגנז.
את זועקת על הקושי לחיות בהסתרה כדי לא לפגוע בילדייך, בעצמך, במשפחה כולה, אולי גם לא לפגוע בבעלך.
את זועקת ומחפשת את קו הסיום, היכן הוא?
האם יש דבר כזה במקום כלשהוא, האם הוא קיים?
האם אפשר לשרטט אותו, להביט בו אפילו במשקפת, לראות את קווי המתאר שלו ולדעת שהוא קיים איי שם מעבר להרים, הרחק באופק.
לדעת שיש אופק, יש תקווה, לך, לילדייך אולי גם לכם, היש דבר כזה?
וחוסר הידיעה קשה בפני עצמה, קשה מנשוא.
ואת מחפשת את המקום להביע את כאבך, להוציא, להשמיע, לזעוק. שישמעו כולם ויהיו שם עבורך בלי לשמוע קולות אחרים לידו. בלי להרגיש רגשי אשמה שכל כך קשה לך וכבר אינך יכולה יותר לשאת את המשא הכבד הזה על כתפיך שנשארו עדינות גם אחרי עשרים ושש שנה ומחפשות להישען על כתפיים חזקות שיישאו את כאבך כמו שהוא, בלי להיות חזקה, בלי לחזק אחרים. את מחפשת חיבוק, עידוד, מילה טובה, אולי גם דרך חדשה בחיים, בחייך.
כן כן את צודקת. אין מילים לבטא את הקושי, אין מילים. אני יודע מעט על מה את מדברת כבעל, כגבר "שאיבד" את רעייתו בתחילת דרכם עם חמישה ילדים רכים, בני עשרים ושמונה היינו כשהכול התחיל.
אני יודע מה זה לשמור על סוד במשך שלושים שנה, לא לדבר עם אף אחד וגם עם עצמך לא לדבר. להשאיר את הכל בפנים ולהמשיך הלאה את החיים כאילו כלום לא קרה, כלום לא קורה, אני וילדיי בדיוק כמו כולם.
אני יודע גם בימים אלו ממש מה זה לחזור כל ערב לבית ריק. להכניס את המפתח בחור המנעול, לסובב, לפתוח את הדלת ולהיכנס לבית חשוך ומנוכר. לפתוח שוב את המקרר ולחפש דבר מה לאכול למרות שאני יודע שלא הכנסתי דבר מאז אתמול, בשביל מי להתאמץ אם אני לבד בבית. אני יודע מה זה להיכנס למיטה ריקה ולהירדם לבד בלי לומר לילה טוב, בלי לקבל לילה טוב, יום אחר יום, יום אחר יום במשך שבועות, חודשים ושנים.
אני יודע מה זה לחיות בלי אופק, בלי תקווה ויחד עם זה להמשיך לחיות. להשתדל לחיות חיים מלאים ושמחים ולהביא ברכה לעולם, לי, לילדיי. שנים רבות לא נתתי מקום לעצמי, לכאב שלי. לא הרשתי לעצמי לדבר, בוודאי לא לכתוב. הייתי שקוע בלשרוד, להתמודד, להתקדם למרות הכול. בשנים האחרונות אחרי שהסכמתי להתראיין התחלתי גם להרצות ולדבר על הכאב הבלתי נסבל מחד ועל כוח החיים המלווה את הכאב עצמו מאידך. הרשתי לעצמי ואני מרשה זאת לעצמי גם בימים אלו להיות בשני המקומות הללו גם יחד. לכאוב, לבכות, לא לענות לטלפונים, לאפשר לרגש הקשה והכואב שהחיים נגמרים להיות, ויחד עם זה לראות גם את המקום הנוסף בנפש שלי, שפוקח את עיני כל בוקר ונותן לי כוח ועניין להמשיך את חיי לעשות טוב. לכאוב, לבכות, לצעוק ולזעוק ויחד עם זה להמשיך הלאה לשמור על הזוגיות, על ההורות על המשפחה כולה, לנסות לחזק את האחרים. לקח לי זמן עד שהרשתי לעצמי את המקום הזה, את הרצוא ושוב, כולל כאן בבמה הזו, וכשהרשתי לעצמי, איש לא עמד ולא עומד בדרכי להביא את הקולות השונים הקיימים בתוכי וכנראה גם אצל חלק מאנשים אחרים.
אנשים שונים, כוחות שונים, וכל אחד עם מה שטוב ונכון לו. הכול אפשרי והכל נכון, וכולנו זקוקים לחיבוק גדול, חום ואוהב.
כל מקרה לגופו לדעתי לא שייך במקרים שלנו. האמירה הזו קטנה וחלשה לעומת המציאות הקשה והכואבת. איני מחלק ציונים לא לעצמי בוודאי לא לאחרים אבל כשאת נשארת לבד לשאת את מחלתו של בעלך כבר כמעט שלושה עשורים, וכשאני נשאר לבדי לשאת את מחלתה של רעייתי כבר שלושה עשורים ויותר, כל אחד מאיתנו נמצא לבד, לבד ממש, לעומת אבא ואמא שנושאים ביחד את מחלת בנם או ביתם. איך אמרה לי ביתי לאחרונה כששוחחנו על התמודדות של משפחה עם אסון כבד שקרה לה "להם { הבעל והאישה} יש אחד את השני, אתה אבא נמצא לבד כל הזמן, מתמודד לבד". ואין חוקים בדברים האלו וכל אחד עם נפשו וכוחותיו וההחלטות שלו, וכל דבר הוא נכון ואמיתי, כל דבר.
מחזק את ידיך ואת הבחירות המתאימות והנכונות לך.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
