מה באמת נותן לי כח לעמוד בעומק הכאב למרות הכל
yochai.zxc • July 9, 2020
סיפור מקרה מהקליניקה
"תעזור לי אני לא יכולה יותר, נגמרים לי הכוחות, נגמרים לי החיים"
כך נפתחה הודעת וואצפ במכשיר הנייד שלי לפני מספר ימים. ארבעים שנה אנחנו ביחד ומאז הלידה של הבן השלישי אני במלחמת השרדות שאינה נגמרת. הילד אובחן עם קשיים התפתחותיים קשים, בעיות נשימה ובעיות במערכת העצבים ובעלי טען שזה קרה בגלל טיפול כושל של הצוות הרפואי בזמן הלידה. לא היה איכפת לצוות מהילד והם פגעו בו בכוונה ופגעו בכוונה בכל המשפחה זה היה ההסבר שלו למה שקרה. לא הועילו ההסברים של הרופא המיילד. ההסברים של מנהל מחלקת יולדות, של המיילדת הראשית, של חברה טובה שלנו שגם היא מיילדת, בעלי בשלו, הם רצו לפגוע בילד שלנו, הם רצו לפגוע בכל המשפחה שלנו ומאז, אין לי חיים. העצבים שלי חלשים. בעלי סובל מדכאון ביפולרי והתקפי חרדה קשים ולמרות זאת הוא מסרב לקבל טיפול. הוא מוצף ומציף את כל הבית עם המחשבות והרגשות שלו ולא עושה עם עצמו שום דבר. הוא היה מאושפז מרצונו כמה פעמים אבל זה לא עזר יותר מידי, תמיד המצב חזר למה שהיה אחרי זמן קצר. חלק מהילדים כבר נשואים היום ורוב הזמן אני לבד בבית עם בעלי וזה קשה יותר מבעבר כשהילדים היו בבית. פעמים רבות אני מרגישה שאני לבד עם ארבע קירות ולפעמים גרוע מזה. אני מרגישה שהצורך להכיל את בעלי בבית בזמנים שהמחלה מתפרצת {וזה רוב הזמן} במשך עשרים וארבע שעות ביממה, זוהי משימה שמכלה את כוחותיי, שסוחטת ממני כוחות נפש שהולכים ונגמרים, משימה שעוצרת אותי ולוקחת אותי אחורנית. אני לא יכולה יותר, לא יכולה להמשיך לחיות כך. אני דואגת לו ולא מסוגלת לעזוב אותו, אבל מרגישה שאני עוד מעט מתמוטטת. לא מצליחה להחזיק את הבית, את בעלי, את עצמי, לא יכולה יותר. מה עושים, איך אני ממשיכה עכשיו, איך אני יכולה להמשיך לחיות למרות כל מה שקורה לי בבית, חתמה את ההודעה.
רגשות קשים הציפו אותי כשקראתי את ההודעה. התקשתי להמשיך בשיגרת יומי להתנתק מהכאב והייאוש הגדול ששמעתי בין המילים. בעיני רוחי ראיתי את האישה, את בעלה ואת המשפחה כולה. יכולתי לדמיין את הקושי הגדול שממלא את הבית ומקרין על כל המשפחה המנסה להמשיך לתפקד ולשמור על שיגרת חיים למרות הכל. יכולתי לחוש את הקושי של האישה להמשיך לחיות חיים משמעותיים וטובים למרות ההתמודדות עם מחלתו של בעלה, למרות חוסר הנכונות שלו לטפל בעצמו שגורם להתדרדרות במצב ומשפיע על המשפחה המגיעה לחוסר אונים מוחלט.
התיישבתי על הספה בסלון הרגשתי שגרוני נחנק, נתתי לדמעות לצאת ולהרטיב את לחיי. הרגשתי חולשה משתלטת על גופי, איפשרתי לה להיות לא נלחמתי בה. נתתי לרגשותיי להציף את ליבי, אותי, לא ניסיתי להסתיר אותם. נתתי לעצמי להיות מי שאני באותם רגעים, נתתי. איש לא ראה אותי באותה שעה. איש לא יכל לראות אותי ברגעי הכאב על האישה ומשפחתה שהיה מהול בכאבי הפרטי על ביתי הריק מזה חודש ימים. בכאבי הצורב והחונק המאיים להשבית כל שמחה ופיסת חיים בחזרתי כל ערב לביתי ולמצוא אותו ריק ושומם. לפתוח כל ערב מחדש את המקרר ולראות את המדפים ריקים כמו שהיו בערב הקודם, בשביל מי כדאי למלא אותם...? בכאבי על התדרדרות במצבה של רעייתי שלא הצלחנו להתמודד איתו לבד בביתינו, ונאלצנו להתאשפז בסוטריה.
ההודעה שלך תפסה אותי בבטן הרכה השבתי לה. המקרים שלנו שונים אבל יש ביניהם גם הרבה דמיון. אני נושא על גבי חבילה קשה ומורכבת של רעייתי למעלה משלושים שנה ובימים האחרונים אני מרגיש שאין לי כח, שאני מותש, שכוחותיי אוזלים. פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להרגיש ומרשה לעצמי לספר לחברים שקשה לי מאוד ואני צריך עזרה. שאני עייף יותר מתמיד, אוכל יותר מתמיד, שאני כבד יותר מתמיד. בהתחלה לא האמינו לי. אתה לא נראה כך ענו לי. אבל לב יודע מרת נפשו השבתי להם, תאמינו לי שאם זה לא היה, לא הייתי משתף אתכם, אמרתי להם.
סיפרתי לכמה חברים, הוצאתי החוצה את הצורך שלי ורווח לי מעט, ממש מעט. המציאות לא השתנתה וכנראה גם לא תשתנה באופן קיצוני אא"כ יקרה נס וזה יכול להיות, אבל כרגע מעט רווח לי, הוקל לי.
אני לא יודע מה את צריכה ומה את מבקשת אבל אולי את צריכה הכרה במצבך.......אולי את צריכה קבוצת תמיכה......אולי טיפול פרטני.......אולי טיפול גופני..... אולי את צריכה לצאת קצת לחופש, לשאוף אויר הרים, לראות ימים, נהרות למלא את הריאות במשהו נקי וטהור.......אולי לחפש מה נתן לך כח בעבר וללמוד ממנו להמשך המסע.......אולי לדבר עם חברה טובה, לבכות איתה ביחד על כל מה שכבר לא יהיה, להתאבל על אובדן החיים הרדום שאת נושאת בתוכך... אולי ללכת עם חברה למסעדה, לארוחה טובה.....אולי לברר מה הרצונות שלך מכאן והלאה. אולי השתנה משהו במציאות, בחיים שלך, בגיל, ביכולות, בנקודה פנימית שלך מול המציאות הקשה והבלתי נסבלת בתוך הבית......אולי דברים אחרים, אולי כל מה שכתבתי לעייל..... אולי שום דבר ממה שכתבתי.... אולי אנשים נוספים יתנו לך רעיונות נוספים..... אולי.....?
כמי שמתמודד כבר למעלה משלושים שנה עם אישתי אני יכול לנסות ולהבין מעט שבמעט ממה שעובר עליך בהתמודדות עם בעלך. אני רוצה לחזק אותך ולומר לך אל תוותרי!!!! אל תוותרי לעצמך!!!! תחפשי את מה טוב לך, מה נותן לך כח להמשיך את המסע שנכנסת אליו, מה מחזק אותך, נותן לך אויר לחיות, לנשום, להיות מי שאת, לצמוח ולגדול למרות כל מה שאת עוברת ואולי, בגלל מה שאת עוברת, מי יודע......אל תוותרי!!!
חזרתי עכשיו הביתה ושאלתי את עצמי מה באמת נותן לי כח לעמוד למרות הכל. מה דוחף אותי קדימה כל השנים וגם בימים אלו ומאפשר לי להיות שם בשביל רעייתי, בשביל ילדיי, בשביל נכדיי. מה מאפשר לי להמשיך במסע שסופו לא נראה בשלב זה, במסע שלא נגמר וכנראה גם לא ייגמר. לא ישבתי וחקרתי את השאלה אבל עלו לי כמה נקודות, שמח לשתף אותך במחשבות הללו אולי חלקן יעזרו גם לך מעט.
1. הרצון לתת דוגמא לילדיי, לנכדיי, נותן לי כח.
2. הרצון לשמור על הזוגיות, נותן לי כח.
3. הרצון לשמור על המשפחה כולה, נותן לי כח.
4. אני מנסה להזכר בזמנים ורגעים טובים שהיו בעבר ושקיימים גם היום מפעם לפעם ויודע שהם יכולים לחזור כמו בעבר, ואני מתחזק מעצם המחשבה.
5. שמירה על שיגרה, הליכה לעבודה, לימודים, נותנים לי הרבה כח.
6. מפגש עם הילדים והנכדים נותן לי כח, שמחת חיים.
7.אני רואה את הקושי הגדול של רעייתי, את הסבל הגדול שלה שהוא גדול מהסבל שלי וזה מעורר אצלי רחמים ואהבה כלפיה ומקטין את הקושי שלי.
8. לא אחת רעייתי אומרת לי תודה על כל מה שאני עושה בשבילה על המסירות שלי כלפיה, זה נותן הרבה כח.
9. הנתינה עצמה נותנת כח!!!! הידיעה שאני מחזיק את הבית, את הזוגיות, את המשפחה למרות שהיא גוזלת הרבה כח, היא גם נותנת הרבה כוח!!!
ובשולי הדברים עוד נקודה קטנה שהיא נכונה תמיד ובימים אלו נראה לי נכונה שבעתיים. לצד האהבה התלויה בדבר שקיימת בכל זוגיות, אהבה שיש בה בקשה וציפיה להדדיות, חלקית לפחות, אהבה של התמסרות, נתינה, איכפתיות ועוד משני הכיונים, יש בתוכנו גם מקום של "אהבת חינם". כשלמדנו שבית המקדש יבנה בגלל אהבת חינם, סימן שהיא בתוכנו גם אם לא תמיד אנחנו מרגישים אותה, רואים אותה, שמים לב אליה. ישנם זמנים בחיים שאנחנו צריכים לגלות ולהוציא את אותה אהבת חינם הטמונה בתוכנו ולהביא אותה לעולם, לעצמנו ולסובבים אותנו. לעיתים יהיה זה בן משפחה הכי קרוב אלינו הזקוק לאותה אהבת חינם שלנו כלפיו. זה יכול להיות אפילו הבעל שלי, האישה שלי, הילד שלי.
נקווה שגם בזכות אהבת חינם שמאפשרת לנו להמשיך את המסע ולא לנטוש אותו ואף לצאת גדולים יותר ממה שהיינו, ישפיע בורא עולם אהבת חינם על כל אחד ואחד מאיתנו ועל עם ישראל כולו.
מקווה שעזרתי מעט.
מחזק את ידיך ואת ליבך בכל אשר תבחרי ותעשי
בני
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
