נכנס לבית חשוך, תריסיו מוגפים, בפנים אשתי נמצאת, נוכחת לא נוכחת
yochai.zxc • July 9, 2020
"הלוואי והייתי מבין ממה את מפחדת אישה יקרה שלי"
החושך הגיע עד מגרש החניה.
חיפשתי קרן אור מבעד לתריסים, התאמצתי אך לא מצאתי.
החלונות היו סגורים. התריסים מוגפים, הווילונות חסמו את קרני האור האחרונות שניסו להפיץ מעט אור ללא הצלחה מרובה.
הרגשתי כאב חזק בראשי. החשתי את צעדי לביתי לאחר שובי מנסיעה ארוכה מיום עבודה שהחל בשעת בוקר מוקדמת.
תמונות התלמידים שפגשתי במהלך היום ריצדו מול עיני. ראיתי את עיניהם הטובות והחמות, את האהבה הגדולה בליבם. חשתי את הסיפוק הגדול שהם חוו. שמעתי את קולות השמחה לצד קולות הכאב והצער בשעה ששיתפו בענווה ובצניעות על ההתנדבות השבועית שלהם בבית חולים לתשושי נפש. עיני קלטה דמעה קטנה בעיניהם כשסיפרו על המפגש עם החולים ובני משפחותיהם. כשסיפרו על הכאב והצער הגדול של בני המשפחה, על הייאוש והפחד שמלווה אותם כבר שנים רבות.
אני מתקשה להכניס את המפתח בחור המנעול. ידיי רועדות, הלחץ בבית החזה גובר אני יודע שזה לא טוב. אני מתיישב על כסא המונח דרך קבע בכניסה לבית. איש לא רואה אותי, איש לא יודע על שובי כעת. שוב עולות בי התמונות מהיום המספק שהיה לי, מרגיש לרגע שמחה על הזכות שנפלה בחלקי להיות שותף בעשיית חסד של בני נוער רבים ברחבי הארץ. אני מרגיש את ליבי פועם בחוזקה, עיניי נוצצות. ידי מתרוממת כאילו מעצמה אל לחי ימין, אצבעותיי נהיות דביקות מעט.
כן היא לחה, רטובה מעט, לא טעיתי.
הדמעות זולגות בשקט ללא קול. זועקות, דוממות, כואבות, מבקשות מקום.
הדמעות מספרות. סיפור כואב, סיפור עצוב, סיפור עייף.
אני נרגע. החושך מקשה עלי למצוא את חור המנעול. אני מנסה כמה פעמים, אני מצליח. מכניס את המפתח, שומע את הלשונית זזה באנחה ובכבדות, הדלת נפתחת. החושך מכה בפני, ריח חריף מגיע אל אפי. אני ממהר אל חדר השינה, מרחוק אני שומע את נשימותיה הכבדות. אור חלוש מאיר את פניה הכואבות והמיוסרות.
הטלויזיה דולקת, תמונות רצות על המסך החשוך, קול לא נשמע.
הספר "קולות מן השמים" זרוק על המיטה. כבר שלושה ימים הוא פתוח בעמוד חמישים ושלוש. ראשה כבד עליה, נפשה סוערת, היא לא מצליחה להתרכז במילים שקופצות לה בין השורות.
שאריות תפוחים וענבים מונחים ברישול על השידה ליד מיטתה. בקבוק סודה ריק זרוק על הריצפה, ריח של שנת לילה מורגש בחללו של החדר. החלון הגדול והרחב הפונה אל החצר האחורית של הבית לא נפתח עד עתה, איש לא נהנה מהפריחה הצבעונית הפרושה בחצר ומעצי הפרי העמוסים בפירות ונותנים את ריחם בנדיבות. עיניה עצומות, איני יודע אם היא ישנה או ערה, אולי מנסה להעלם. להעלם אל תוכה, להעלם מתוכה, שלא יראו אותה, שלא תראה את עצמה.
אני מתיישב לצידה, ידיי מחליקות את שער ראשה, חום גופה מעורר בי צמרמורת, שעת לילה מאוחרת והיא עדיין שקועה בלילה הקודם.
היא פוקחת את עיניה מביטה לתוך עיני, מבקשת, מתחננת. ענינו נפגשות. נוגעות. כואבות. "קומי, בואי למטבח אכין לך משהו לאכול" אני לוחש על אוזנה. "אני לא רעבה אין לי תאבון לכלום, אני לא רוצה, עזוב אותי לנפשי" היא משיבה לי. "את חייבת לאכול, את לא יכולה לא לאכול יום שלם, את צריכה לשמור על עצמך" אני ממשיך ללחוש על אוזנה, מקווה שדברי הריצוי השקטים והעדינים יחדרו את המסך העבה המפריד בינה לבין העולם, בינה לבין ליבה, בינה לביני. אני מנסה להמיס את ליבה הרך והרגיש והיא בשלה. "עזוב אותי, אין לי כח, אני לא יכולה לשאת יותר את הדבר הזה, את הפחד, את החרדה שעוטפת אותי ולא נותנת לי רגע של מנוחה".
"אני לידך שומר ומגן עליך, ממה את מפחדת ממה את חרדה" אני חוזר על שאלתי שתשובתה ידועה, והיא כמו תקליט שאינו נשבר משיבה לי מעט בכעס "אתה הרי יודע את התשובה. אתה יודע שאין סיבה לחרדה, אני בעצמי לא יודעת ממה אני מפחדת, אני יודעת שיש לי הכל. אני רואה את כל הטוב שאני מקבלת מבורא עולם, לא יכולה לדמיין טוב יותר ממה שיש לי. יש לי אותך, את הילדים, את הנכדים. יש אהבה גדולה בבית, במשפחה, יש לי כל כך הרבה אבל מרגישה שאין לי כלום, כלום, ממש כלום. והפחד הזה, החרדה הזו משום דבר עוטפת אותי, אוזקת אותי, כובלת אותי ולא מאפשרת לי להיות אני, לנהל את חיי, את רגשותיי, את מעשיי, מקשה עליה לשמור על קשרים.
אני מתכווץ, עיני דומעות, ליבי כואב, מתקשה לנשום, עייפות כבדה יורדת עלי. ידי כבולות אין בידי להועיל, איני יכול לרפא, להקל מעט על הכאב השורף. אני מחפש נחמה, רגיעה, מחפש שפיות. נשאר בדממה, דממת הכאב שחודר לתוכי, פוצע את נפשי, מפלח את לבי.
ולרגע מתעודד.
זוכר את הזמנים בהם החרדה קשה שבעתיים. קולה הולך וגובר, נשמע למרחקים, ואני מתרחק כי איני יכול. איני יכול לשאת הקול, את הצעקה, את הכאב השורף והחונק המקופל בתוכה של הצעקה.
ועיני למרומים. ושפתותי תפילה, לנופח נשמות בורא עולמות. יחדש בטובו, יצמיח ישועות, מעשיו שלו. יברך ממרומים נפשות כאובות, מיוסרות. צלם אלוקים מתוכם יאיר, בכל יום, תמיד.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
