דמיון מודרך ופסיכודרמה
yochai.zxc • June 3, 2020
הצגת מקרה
אנחנו מרפים ושוקעים על תוך הכורסא, עינינו עצומות. אני מנחה אותו אל עבר שדה שיבולים, ממנו אל שביל צר הנכנס אל מעבה היער. מולנו מערה ואנחנו נכנסים אליה. הוא מתאר לי את פנים המערה, מתאר את הנטיפים היורדים מהתקרה, את צלילי הטפטוף של המים הזולגים לארץ, ואת התחושה הקרירה והאפלולית שבתוך המערה.
אני מזמין אותו לראות דלתות לאורך המערה הנמשכת לה פנימה. כל דלת מסמלת שנה אחרת בחייו. הוא פוסע פנימה, אל עומק המערה, חולף על פני השנים. הוא נעצר ליד דלת מספר 23, אומר לי שהוא מעוניין לפתוח אותה ולהיכנס פנימה, משהו בתוכו קורא לו כעת להיכנס אל תוך אותה שנה, שנתו ה 23. אנחנו פוסעים פנימה.
"אני לא רואה משהו ספיציפי, אני רואה אווירה. אווירה אדומה, נועזת, תוססת, שמחה". אנחנו פוסעים עוד פנימה ומתחילים לראות דמויות, חולפים ביניהם, רואים ואינם נראים. אנחנו רואים אותו בשלל מפגשים וחוויות חברתיות שהיו לו אז: שיחה קולחת על כוס קפה, שעות נעימות במקום העבודה. הוא חש מוגן, חי, רצוי, אהוב.
אני יודע שהשנתיים האחרונות כבר לא מלאות בחיות הזו, בתחושת השייכות והזרימה החברתית. הוא כיום הרבה יותר מופנם, בודד. הוא יותר עם עצמו ועם הדמויות הדמיוניות שהמציא. הדמויות הם חלק ממנו, כמעט מציאותיות. כשהוא לבד או כשהוא זקוק לעזרה ותמיכה כלשהיא- הוא קורא להם לבוא. הם לעיתים עסוקות ולא פנויות, אך לרוב הם מגיעות, שמחות לארח לו לחברה, שמחות לתת עצה טובה או טפיחה על השכם.
הוא אומר: "הדמויות הדמיוניות מגיעות כעת, הם פוסעות איתי ואיתך בתוך אירועי שנתי ה 23. הם צופות איתנו על המתרחש. אני זקוק להם, זקוק שיעזרו לי לקלוט מה קרה אז ומה יש היום, וכיצד נוצר הפער הזה. אני זקוק שהם יתרמו לי מחכמתם גם שם, בשנה ה 23 לחיי. אני זקוק גם שאותם חיים חברתיים ותוססים שהיו בשנת 23- ישוחחו עם החברים של היום, הדמיוניים. אולי דרך המפגש הזה בין מציאות לדמיון- אצליח לייצר סינרגיה, עבודת צוות משותפת- בין עוצמות הדמיון שלי, לבין התפקוד בתוך המציאות היומיומית שכיום כה מאתגרת אותי. זקוק לייצר סינרגיה בין תחושת הכוח שבתוכי, לתחושת הריקון והאין אונות. זקוק לחבר את הקרעים שבתוכי".
אנחנו פוסעים אחורה, חוזרים אל המערה. הוא פונה אל עבר הדלת ואומר לה שהוא עוד ישוב בקרוב, יש לו עוד הרבה עבודה שם. אנחנו צועדים החוצה, אל השביל המתפתל ביער ומוביל אותנו אל השמש הרוקדת בשדה השיבולים. אט אט הוא פותח את עיניו, חוזר אל הכורסא, אל החדר, אל ההווה. הוא מחייך אלי ומודה לי על שצללתי איתו אל תוך העולם שלו, שפסעתי עימו בתוך מרחבי הדמיון שהוא חי בתוכם בשנים האחרונות. אומר שהיה שמח אם אוכל להיות איתו שם עוד- לתמוך, לעודד, להאיר.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
