המטופל המזוהה- על התמודדות של ילד מנודה בתוך משפחתו
yochai.zxc • June 3, 2020
הצגת מקרה
מנחם (שם בדוי) ילד בכיתה ו', שחי בבית שעבר בשנתיים האחרונות טלטלות רבות במרחב ההורי, טלטלות שהובילו לגירושין קשים. מנחם הוא הילד "כאפות" בבית, אחיו ואחיותיו מציקים לו, יורדים עליו ואף מכים. את הכוח הוא שואב מהיכולת שלו להיות חזק בבית הספר. הוא עושה למורים את המוות, מתחצף, יוצא בהפגנתיות מהכיתה וכ'ו...
בשפה הפסיכותרפויטית ההמשגה של מקרה כזה הינה ה IP, או בעברית- זהו מושג מתחום הפסיכותרפיה המתאר אדם המזוהה עם הקושי הרגשי של משפחתו. האדם נבחר באופן בלתי מודע לתפקיד של נושא החולי המשפחתי, ובדרך זו הוא מייצג את הסכסוך הפנימי במשפחה. הדבר מאפשר לעיתים להסב את תשומת הלב המשפחתית אליו במקום אל הבעיה המשפחתית, ובכך מקל על הכחשתה. את המושג הזה הטביע הפסיכותרפיסט והמטפל המשפחתי 'בייטסון'. בייטסון טען כי כדי למצוא איזון במקרים בהם עולים רגשות קשים בתוך המשפחה, מפנים בני המשפחה אצבע מאשימה לעבר בן משפחה מסויים. אותו בן משפחה הופך להיות ה'שעיר לעזאזל'. זהו המטופל המזוהה.
'וירג'יניה סאטיר' ראתה במטופל המזוהה דמות מגלמת באופן חיצוני את הבעיות הבין אישיות והאישיות במערכת המשפחתית. גילום הבעיות במטופל המזוהה משמר את הסוד המשפחתי, אך יחד עם זאת מאפשר גילוי של הסוד והתהליכים הפנימיים במשפחה. לרוב נוטה משפחה כזו לשלוח את אותו מטופל מזוהה, לרוב אחד מהילדים, לטיפול. אך במקרה שכזה טיפול במטופל המזוהה בלבד רק יעמיק את הבעיה ואת תופעת השעיר לעזאזל. וירג'יניה סאטיר טענה כי במקרים אלו יש צורך בהבאת כל המשפחה אל הטיפול, וזאת על מנת שבני המשפחה יסירו מעל המטופל המזוהה את המשא שהוטל עליו, באמצעות זיהוי של המנגנון ההרסני והסכמה פנימית לגעת בנקודות הכאובות באמת החבויות בתוך המארג המשפחתי המסוים שלהם.
במקרה של מנחם המקור של הפצע המשפחתי השותת דם, הוא די ברור. אבי המשפחה שהתגרש לפני כשנה מהאם, תואר בפניי לא מעט, הן על ידי האם והן על ידי גורמים ברווחה שהפנו את המשפחה אלי. מאבחנתי הראשונית של האב (אותו לא פגשתי מעולם לצערי), נראה כי האב סובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית, ואולי אף מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית. מדובר בהפרעה קשה מאוד שוודאי והותירה פצעים עמוקים בלב כל אחד מבני המשפחה. לצערי לא היה באפשרותי להביא את כל בני המשפחה לטיפול, ובלית ברירה קיבלתי את מנחם לטיפול פרטני, בתקווה שצעד זה יוכל להיטיב עם מנחם ואולי בהמשך לעזור לי להביא את כל בני המשפחה לטיפול.
באחד המפגשים מגיחה אל תוך המרחב הדרמתי דמות של ילד שלא שם קצוץ על אף אחד, מופרע, אגואיסט, חסר מוסריות על גבול האנטי סוציאלי. האמת שהדמות הזו מעט הרתיעה אותי. יכמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מהאם. היא אמרה שבשבוע האחרון מנחם מציק לאחים שלו, גורם להרבה תסיסה בבית, הרבה מכות ועצבים.
חשבתי על כך לקראת הפגישה הבאה, ואמרתי לעצמי שאולי סוף סוף מנחם מרגיש מעט כוח לעמוד על רגליו ולהחזיר לאחיו אחיותיו. הוא כרגע עושה זאת בצורה לא חכמה כל כך, אבל זו תחילתה של דרך חשובה עבורו. תהיתי כיצד אני מביא את זה אל תוך המרחב הדרמתי כדי שמנחם יצוק שם, במרחב המשוחרר של האלתור והדמיון- את אותם רגשות שהוא נושא בקרבו בבית. וככה מצאתי את עצמי באותה פגישה נע בין היותי אריה, פומה וינשוף.
מנחם נהיה פומה, פומה שסובלת ממכות מאחותה. אל מול מכות אלו היא מתקפלת ונכנעת, עד שפתאום נמאס לה ובזעקת כאב וקרב היא מגיחה ממאורתה ונלחמת בעוז, מכה לכל כיוון, באמוק. ואז הגיע לו האריה. אריה מפחיד ואימתני שלמולו הפומה אבודה. היא חוזרת להתכווץ בפינה, סובלת בשקט את המכות הניתחות עליה.
הזמנתי את מנחם להיהפך להיות ינשוף. ינשוף חכם שמביט על המתחרש ונותן עצות טובות לפומה. הינשוף שוב ושוב אמר ל שתתאפק ולא תחזיר ושהיא רק תסבול בסוף, ושאין לה ברירה אלא להבליג. אבל הפומה חזרה ואמרה לו- איך אני יכולה לעשות זאת כששוב ושוב אני מוכה ונרמסת.
לא אפרט את כל הדרמה, ואקפוץ אל הנחיתה הרכה של מנחם ושלי על כורסאות השפיות, כבר בני אדם ולא פומות נלחמות. אני שם מול מנחם כמה כיסאות ואומר לו שאלו הם אחיו ואחיותיו. מה הוא רוצה לומר להם?
מנחם אומר: אני יודע שבזמן האחרון אתם יותר שונאים אותי כי אני יותר מציק לכם. אבל שתדעו לכם- אני לא רוצה להציק לכם באמת, לא אוהב את זה. אבל כבר אין לי ברירה. תמיד כשנגמרת סעודת השבת אני נעלם אל החצר וחוזר רק בסוף השבת, לא מסוגל להישאר בבית כשכולכם כאן. כבר שנים שאתם יורדים עלי, פוגעים בי והופכים אותי לילד הכאפות של המשפחה. נמאס לי מכל זה. נמאס. כשבזמן האחרון אני מציק ומרביץ- תדעו שזה רק כי נמאס לי כבר להיות זה שכולם נגדו. נמאס לי להרגיש לבד בבית הזה.
מנחם מחייך אלי ואומר לי שהוא רוצה למצוא את הדרך כיצד לומר משהו מזה בשולחן השבת. אני מנחה אותו לנסות לדבר על עצמו ולא עליהם כאשמים. להביא את מי שהוא ומה הוא מרגיש ומה הוא מבקש מהם. אם כבר אתה חש חלש בבית- לא יזיקו עוד כמה מילים חשופות. אני מקווה שיקרבו אח לאחיו.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
