אבא מכה, ילד לומד לעמוד
yochai.zxc • June 3, 2020
הצגת מקרה
איתן (שם בדוי) מראה לי כיצד אביו היכה בו בהיותו ילד. אחותו הקטנה הקיאה באותו ערב והוא התקשר לאבא כדי לשאול מה לעשות. אבא היה באמצע פגישה והתעצבן עליו שהוא לא יודע להתמודד לבד עם החיים. בלילה כשהוא חזר הוא הפיל את איתן על הריצפה והחל להכות בו עם חגורה. איתן זוכר את הכאב, אך יותר מכך את ההשפלה ואת הבלבול העז. הוא אומר לי: "סה"כ רציתי לעזור לאחותי, למה היה מגיע לי כאלו מכות".
אני מחליף אותו בפוזיציה אותה הוא הראה לי עכשיו. ילד שוכב על הרצפה, מגן בידיו על הפנים ומנסה מעט להרים את הראש, לשמור טיפה על הכבוד העצמי. הוא נעמד מעלי, נכנס לדמות אביו, מסמל בתנועת אגרוף קפוצה את המכות שהיו אז, במציאות הכואבת. המילים נאמרות, האירוע הטראומתי נוכח בחדר, נושם איתנו את האוויר. אני יוצא מהפוזיציה של הילד ומניח במקומי בד על הרצפה. גם איתן יוצא מדמות האב ואני מניה שם כיסא ריק. ואז אני מזמין את איתן להיות איתן של היום, בחור בן 29, חזק בגופו. אני מזמין אותו לפנות אל הכיסא הריק, אל אביו, ולדבר אליו, אולי לכעוס, אולי להכות, אחלי לבכות. הגוף החזק של איתן לא עוזר לו אל מול הנפש השבירה. הוא רק עומד ושואל את אביו מדוע הוא מכה את הילד הקטן הזה ששוכב על הרצפה ומגן על פניו.
אני יודע שהאין אונות שהוא חווה עכשיו, העמידה מול אדם קרוב שבמקום לאהוב אותו מסרס אותו- משפיעה על כל חייו. הוא הולך בעולם שהעולם הינו מקום מאיים, שהאנשים סביבו ידחו אותו אם רק יעשה משהו קטן שלא כשורה. ובנוסף- הוא מבולבל מאוד סביב משיכתו המינית. כשהגיע אלי הוא אמר שהוא נמשך לגברים ולא לנשים. אך עם הזמן הבנו שבעצם הוא לא נמשך לאף אחד מהם, שעירום דוחה אותו, שאיבר מינו הזקור מגעיל אותו. מה שהוא כינה במשך שנים משיכה לגברים, היה בעצם צורך עמוק למצוא גבר שיעניק לו חום ורוך ואהבה. שילטף, ייגע, יחבק. בפגישה שבוע שעבר הוא אמר לי שההבנה הזו מעודדת אותו, שאולי בעצם הוא איננו הומו, אולי בעצם הוא גם איננו א-מיני, אולי פשוט הוא חווה סירוס כה עז מאביו, שלא נותר לו אלא להגן על עצמו על ידי ניתוק מגבריותו, מהעוצמה של איבר מינו, ולחפש בשווקים וברחובות אחרי גבר מלטף וחומל. הוא אומר: "אם כך, אולי לאחר שאפתח עוד ועוד את הפצעים הללו מהילדות- משהו ישתנה בי וכן אמשך לנשים". אני אומר לו שאולי, איני יודע. אני מנסה להיות פוליטקלי קורקט בתוך עולם פוסט מודרני שטוען שנטייה מינית היא דבר מולד ולא נרכש, ושכל פרשנות שהיא המקשרת בין טראומות ילדות לבין נטייה מינית "הפוכה"- הינה נזק חסר תקנה למטופל. אני דווקא רואה מולי שהמטופל צמא לאמירה כזו, ושהוא מזהה בתוכו, בלי הכוונה מגמתית שלי, שההתפתחות הרגשית שלו השפיעה על נטיותיו המיניות. אך אני נזהר, שחס וחלילה לא יאשימו אותי כחשוך ופרימיטיבי. אני רק אומר שאולי, אולי והתהליך הרגשי שהוא יעבור כאן יאפשר לו להימשך לנשים, דבר שהוא כה רוצה בו.
ובחזרה אל סצנת המכות: איתן עומד ליד אביו ומתקשה להיות עז ונחרץ מול אביו. הוא רק עומד כילד קטן ואבוד. אני נעמד מאחורי איתן ואומר לו שאני הולך להציע לו תגובות נוספות לתגובותיו אל אביו המכה, אם הוא רוצה ומסוגל הוא מוזמן להצטרף אלי ואף להגדיל את התגובה. הוא מאשר. אט אט אני משנה פנים מילד מבולבל שרק יודע לשאול למה, אל מבוגר כועס שמעיז לעמוד מול גבר אחר ולהעמידו על מקומו. אט אט גם איתן מצטרף אלי, הוא מרים את קולו על הכיסא הריק, על אביו, ומאיים עליו כי אם הוא ימשיך להתעלל כך בילד הקטן הזה המוטל כעל הרצפה- הוא ידאג לפגוע בו מכות אנושות. הוא דוחף את הכיסא ובסוף מפילו ארצה. אביו נסוג מהחדר.
אני חש שאיתן זקוק לריפוי ולא רק לתוקפנות מול תוקפנות. אני שולף את מקל הקסמים מארון המשחקים שבחדר, ואומר לו שאני עושה קסם ושבמקום אביו האלים שיצא כעת מהחדר- מופיע אב רך ואוהב. איתן זורם איתי ונכנס לדמות האב החדשה, האב שכה רצה שיהיה לו ושאותו הוא חיפש בכל גבר שהכיר. אני חוזר אל הרצפה, אל הפוזיציה של הילד הקטן שמגן על עצמו מפני המכות של אביו. איתן ניגש אלי, מרים אותי בעדינות מהרצפה, מנקה את הדם שזולג מפניי ומרגלי, חובש את פצעיי ומפנה אותי אל בית החולים. הוא מבטיח לי שאף אחד לא יפגע בי יותר, שהוא ישמור עלי. אני שם לב לדמעה קטנה בזווית עינו. נזהר מלייצר קשר עין, אני משאיר את איתן למרחב אינטימי עם עצמו, עם כאבו וחלומותיו.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
