פרשת כי תשא- בשבח ההתאהבות, הראשוניות והחיבור האנושי הבלתי אמצעי
המפגש של משה עם התורה כמסירת כלה לחתן
"ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדות, לחת אבן כתובים באצבע אלוקים"
רש"י מבאר כי ככלתו כתוב חסר אות ו', כי' נמסרה לו תורה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה'.
כשאיש ואישה נקשרים זה לזה בתחילת דרכם ישנה התרגשות מיוחדת, התאהבות. באותם רגעים קשה על האדם לראות את בן הזוג על כל חלקיו, הטובים והפחות. לכאורה, בדעת אנושית, היה נכון יותר להכיר את האדם עד כלות ורק אז להיות מסוגל להחליט האם זהו האדם שאתה רוצה לחיות איתו כל חייך. אך 2 בעיות בדבר:
אחת- אם כך היה, מעטים היו האנשים שהיו מתחתנים. ההתאהבות באה בכוונה מאת הקב"ה כדי לטשטש את הפגמים, דבר המאפשר ליצור חיבור. אותו חיבור מאותגר אחר כך על ידי התמונה הכוללת והרחבה של בן הזוג. אך כשהקשר מתחיל ממקום של התאהבות, ממקום של דמיון, הוא מאפשר חיבור שמגלה את עומק הרצון של בני הזוג. אין כאן חיבור שמטרתו הינה תועלתנית, אלא חיבור של אהבה ושל ראיית הטוב. הדמיון מסוכן בהראותו לנו דברים חלקיים, אך הוא גם עליון מאוד כי הוא מראה לנו את החלום, השאיפה הכי עמוקה שלנו, וממילא את עצם חיינו, את עצם הרצון שלנו טרם החסרונות והמורכבויות.
הבעיה השנייה בבחירת בן הזוג רק לאחר היכרות של שנים, גם היא תלויה בדמיון. אנחנו מדמיינים שישנה אפשרות להכיר את האדם עד תום. אך באמת האדם הוא אין סופי ואין לנו מסוגלות להכירו עד תומו. הבנה זו מושרשת בנפש דרך החיבור הראשוני הזה שבהתאהבות. בכך היא בונה אישיות שמסוגלת להתמסר, להאמין באחר, להאמין בחיים- כי ככה. בכך היא בונה אישיות שתפיסת העולם שלה היא שקשר הינו דבר שלמעלה מטעם ודעת ואי אפשר לכמתו בהסברים שטחיים.
כך גם הקשר בין עם ישראל לקב"ה. הרב קוק כותב 'האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
היכולת להאמין בקשר שכזה, שבעצמיותו אין שום מקום לחיסרון, הינו דבר קשה מאוד.
אך נראה שלגבי משה רבנו, יש כאן מהלך עמוק יותר. כפי שרש"י כותב לא יכול היה משה ללמוד את התורה כולה בזמן מועט כזה ולכך היא נמסרה לו במתנה. האם הכוונה כאן היא שמשה קיבלה כמו שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע", טרם הבינו את חוקיה? זה לא ייתכן כי מיד לאחר מכן משה מתחיל ללמד את יהושוע והזקנים את כל התורה. נראה שהחתונה הזו בין משה לתורה התחילה מקשר בלתי אמצעי, בלתי תלוי בדבר, אך מכוח קשר זה נגלה אליו כל מכמניה, מורכבותה, יופיה, דרישותיה ואתגריה. כמו כן נגלה אליו ההיסטוריה של עם ישראל, על קשייה וגבורותיה. יש כאן חיבור בלתי אמצעי שמפלח את כל שדרות החיים ומחבר אותם אל השורש. אין דבר נעלם שיתגלה אחר כך ויהיה מסוגל לפרק את הקשר. יש קשר ששוזר את כל החיים מתחילתם ועד אין סופיותם. דווקא זה הקשר הוא המאפשר לחיים לפרות בכיוונים מפתיעים ומחדשים.
האבן עזרא מוסיף ואומר כי אף על פי שמשה קיבל את כל התורה כולה וראה ניסים ענקיים במדבר והתנבא 40 שנה, הוא נשאר עדיין סקרן, ורגע לפני מותו הוא אומר: "אתה החילות להראות את את עבדך את גודלך", שהינו רק בהתחלה של המפגש עם הגודל האלוקי, כי "ולגדולתו אין חקר".
אנחנו אולי לא מסוגלים להכיר את האדם שמולנו עד תום, אבל אם נראה בקשר בינינו ברית עמוקה מכל השתנות המצבים, אולי נוכל גם להתאמץ ולראות איך המצבים השונים, האתגרים השונים, מקושרים בקשר הדוק אל עומק הברית והאהבה. אז ילכו יחדיו אהבה וחיבור עמוק שיאפשרו לצלוח את רגעי המשברים, יחד עם סקרנות ורצון לגילוי האחר כל יום מחדש.
מכאן אפשר להבין את סיבת הסמיכות של דיבור זה על משה לבין חטא העגל. עוד טרם החטא הזה נגלה לנו כי הקשר עם הקב"ה איננו תלוי במאומה, ו'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'. וכן מרחיב החבר בספר הכוזרי על סגולת ישראל שאינה פוסקת גם לאחר חטא ואפילו חטא העגל. ואולי חלק מרצון הקב"ה בזה החטא מיד לאחר מתן תורה - הוא כדי להעמיק בנו את ההבנה שאין החטא פוגם במאומה בשורש הקיום, בשורש הקשר והשייכות.