פרשת כי תשא- בשבח ההתאהבות, הראשוניות והחיבור האנושי הבלתי אמצעי
yochai.zxc • February 18, 2019
המפגש של משה עם התורה כמסירת כלה לחתן
"ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדות, לחת אבן כתובים באצבע אלוקים"
רש"י מבאר כי ככלתו כתוב חסר אות ו', כי' נמסרה לו תורה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה'.
כשאיש ואישה נקשרים זה לזה בתחילת דרכם ישנה התרגשות מיוחדת, התאהבות. באותם רגעים קשה על האדם לראות את בן הזוג על כל חלקיו, הטובים והפחות. לכאורה, בדעת אנושית, היה נכון יותר להכיר את האדם עד כלות ורק אז להיות מסוגל להחליט האם זהו האדם שאתה רוצה לחיות איתו כל חייך. אך 2 בעיות בדבר:
אחת- אם כך היה, מעטים היו האנשים שהיו מתחתנים. ההתאהבות באה בכוונה מאת הקב"ה כדי לטשטש את הפגמים, דבר המאפשר ליצור חיבור. אותו חיבור מאותגר אחר כך על ידי התמונה הכוללת והרחבה של בן הזוג. אך כשהקשר מתחיל ממקום של התאהבות, ממקום של דמיון, הוא מאפשר חיבור שמגלה את עומק הרצון של בני הזוג. אין כאן חיבור שמטרתו הינה תועלתנית, אלא חיבור של אהבה ושל ראיית הטוב. הדמיון מסוכן בהראותו לנו דברים חלקיים, אך הוא גם עליון מאוד כי הוא מראה לנו את החלום, השאיפה הכי עמוקה שלנו, וממילא את עצם חיינו, את עצם הרצון שלנו טרם החסרונות והמורכבויות.
הבעיה השנייה בבחירת בן הזוג רק לאחר היכרות של שנים, גם היא תלויה בדמיון. אנחנו מדמיינים שישנה אפשרות להכיר את האדם עד תום. אך באמת האדם הוא אין סופי ואין לנו מסוגלות להכירו עד תומו. הבנה זו מושרשת בנפש דרך החיבור הראשוני הזה שבהתאהבות. בכך היא בונה אישיות שמסוגלת להתמסר, להאמין באחר, להאמין בחיים- כי ככה. בכך היא בונה אישיות שתפיסת העולם שלה היא שקשר הינו דבר שלמעלה מטעם ודעת ואי אפשר לכמתו בהסברים שטחיים.
כך גם הקשר בין עם ישראל לקב"ה. הרב קוק כותב 'האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
היכולת להאמין בקשר שכזה, שבעצמיותו אין שום מקום לחיסרון, הינו דבר קשה מאוד.
אך נראה שלגבי משה רבנו, יש כאן מהלך עמוק יותר. כפי שרש"י כותב לא יכול היה משה ללמוד את התורה כולה בזמן מועט כזה ולכך היא נמסרה לו במתנה. האם הכוונה כאן היא שמשה קיבלה כמו שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע", טרם הבינו את חוקיה? זה לא ייתכן כי מיד לאחר מכן משה מתחיל ללמד את יהושוע והזקנים את כל התורה. נראה שהחתונה הזו בין משה לתורה התחילה מקשר בלתי אמצעי, בלתי תלוי בדבר, אך מכוח קשר זה נגלה אליו כל מכמניה, מורכבותה, יופיה, דרישותיה ואתגריה. כמו כן נגלה אליו ההיסטוריה של עם ישראל, על קשייה וגבורותיה. יש כאן חיבור בלתי אמצעי שמפלח את כל שדרות החיים ומחבר אותם אל השורש. אין דבר נעלם שיתגלה אחר כך ויהיה מסוגל לפרק את הקשר. יש קשר ששוזר את כל החיים מתחילתם ועד אין סופיותם. דווקא זה הקשר הוא המאפשר לחיים לפרות בכיוונים מפתיעים ומחדשים.
האבן עזרא מוסיף ואומר כי אף על פי שמשה קיבל את כל התורה כולה וראה ניסים ענקיים במדבר והתנבא 40 שנה, הוא נשאר עדיין סקרן, ורגע לפני מותו הוא אומר: "אתה החילות להראות את את עבדך את גודלך", שהינו רק בהתחלה של המפגש עם הגודל האלוקי, כי "ולגדולתו אין חקר".
אנחנו אולי לא מסוגלים להכיר את האדם שמולנו עד תום, אבל אם נראה בקשר בינינו ברית עמוקה מכל השתנות המצבים, אולי נוכל גם להתאמץ ולראות איך המצבים השונים, האתגרים השונים, מקושרים בקשר הדוק אל עומק הברית והאהבה. אז ילכו יחדיו אהבה וחיבור עמוק שיאפשרו לצלוח את רגעי המשברים, יחד עם סקרנות ורצון לגילוי האחר כל יום מחדש.
מכאן אפשר להבין את סיבת הסמיכות של דיבור זה על משה לבין חטא העגל. עוד טרם החטא הזה נגלה לנו כי הקשר עם הקב"ה איננו תלוי במאומה, ו'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'. וכן מרחיב החבר בספר הכוזרי על סגולת ישראל שאינה פוסקת גם לאחר חטא ואפילו חטא העגל. ואולי חלק מרצון הקב"ה בזה החטא מיד לאחר מתן תורה - הוא כדי להעמיק בנו את ההבנה שאין החטא פוגם במאומה בשורש הקיום, בשורש הקשר והשייכות.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
