פרשת וישלח- ללא התמסרות לייעוד שלנו אנחנו אובדים בדרך
yochai.zxc • February 17, 2019
יעקב מתעכב בהליכתו לירושלים וזה מסיר את פחד העמים מסביבו. פחד ישראל מאומות העולם הוא רק כאשר אינם הולכים ופונים אל בית המקדש ואל עבודת השם
מפני עיכוב יעקב בדרכו מחרן אל בית אל אשר נשבע שיבוא לשם להקריב בה קורבן בחזרתו מחרן- החל לפחד מהאומות. וברגע שהחל לצאת משכם לבית אל, כתוב "ויהי חתת אלוקים על הערים..."
כי פחד ישראל מאומות העולם הוא רק כאשר אינם הולכים ופונים אל בית המקדש ואל עבודת ה' בקורבנות ובהודיה לו. ועיין בשפתי חכמים לה', א'. והחזקוני מקשר בין מניעת דינה מעשו שגרמה להיות דינה נאנסת על ידי שכם- לבין עיכובו של יעקב בדרך לבית אל ואיחור קיום נדרו. ויש להבין הקשר בין איחור קיום הנדר לבין מניעת דינה מעשו. ששני אלו גרמו להיות דינה נמסרת לכנעני ולהיות פחד האמות בלב יעקב. ואולי במניעת דינה מעשו נעשה העיכוב של "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" שעניינו שבהיות ישראל מקושרים לבית המקדש- יוכלו לעשות דין צדק בעשו ולהשיבו בכך בתשובה. ומהלך זה היה יכול להתרחש בזמנו של יעקב אם דינה הייתה נמסרת לעשו ומביאה בליבו דין שהיה מייראו ומחזירו בתשובה ובכך הייתה נמנעת מישראל גלות אדום וסיבלה. ועיכוב תיקון זה גרם שיעקב התעכב מלבוא אל מקום בית המקדש ובכך גרם שישראל לא יהיו מחוברים אל שורשם אשר נותן להם את זכות הקיום בארץ ואת האפשרות לעשות דין ברשעים ולהרימם מחלאתם. ולכך כשישראל אינם מגלים אורם- בהכרח שיפחדו מאומות העולם, כי אזי אין לנו חלק ונחלה בארץ. כי כל חלקנו היא רק בזכות היותנו עובדי ה' ויראי שמו. ולכך כאשר יעקב התנער ממקומו ללכת אל בית אל- חזרה היראה לפעם בליבות עמי כנען. ולכך בבואו שם נהפך שמו מיעקב לישראל כי שם נפסק עניין הרמאות של העקב ונהיה הוא ישר עם אל. שהארץ כבר אינה באה לו במרמה כמו במעשה שמעון ולוי בשכם שכבשוה לפני זמנה. ועתה כשבא יעקב לתכלית, לבית אל, אזי קניין הארץ בצדק וביושר הוא. ואז נתבשר על לידת בנימין ולידת בני יוסף ולידת המלכים, בני בנימין- שאול ואיש בושת. כי אז זכה לבחינת מלכות בני רחל. וכן אז זוכה להבטחת הארץ.
ואולי אפשר עוד להוסיף שאז מתה רחל בלידת בנימין ומיד לאחר מכן חטא ראובן שבלבל מיטתו של יעקב. כי ראובן תבע עלבון אמו ובכך החלה המריבה בין בני לאה לבני רחל (שבלהה שפחתה הפסידה שמיטת יעקב תהיה באוהלה- בגלל ראובן בן רחל). ואולי זה בא לאחר שנתבשר יעקב כי המלכים יהיו מבני רחל ואזי נתעורר ראובן למחות בדבר.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
