פרשת מקץ- על השיבולים שבחלומות יוסף ופרעה ועל הלחם של גן עדן ושלעתיד לבוא

פרשתנו מתחילה עם החלום של פרעה. פרעה חולם על פרות, עולם החי, ועל שיבולים, עולם הצומח. לעומתו יוסף חלם בפרשה שעברה על הכוכבים, גרמי השמיים, ועל השיבולים, עולם הצומח. נראה שיש כאן חיבור בין החלומות בעניין השיבולים. עוד חלומות המופיעים בפרשה הקודמת הינם החלומות של שר המשקים ושר האופים. שם בחלום ישנו עיסוק רק בעולם הצומח אך בעניינים שונים בו: הגפן, פרי העץ, הנהפך ליין בגביע פרעה. והלחם, פרי האדמה, אשר שוב מחזיר אותנו אל השיבולים שבחלום יוסף וחלום פרעה. הלחם והיין יחזרו שוב בפרשתנו כאשר יוסף מתיישב לסעוד עם אחיו. בסעודה זו יוסף שם את הלחם לכל אחד לבדו- יוסף לבדו, המצריים לבדם ואחי יוסף לבדם. לעומת הלחם, את היין ישתה יוסף ואחיו יחדיו. חז"ל אף מבארים שם שזו הייתה הפעם הראשונה מאז מכירת יוסף שמי מהם שתה יין מכיוון שהם גזרו על עצמם לא לשתות יין עקב המכירה.

אם כך יש כאן חלומות המרוכזים בעיקר סביב השיבולים והלחם, ומעט בפרות, בגרמי השמיים ובגפן. הלחם חוזר בעוד מספר מקומות בפרשות שלנו חוץ מחלום שר האופים והשיבולים שבחלומות יוסף ופרעה. הוא מופיע לאחר מכירת יוסף כשהאחים יושבים לאכול לחם, מופיע בדבריו של פוטיפר ליוסף שכל ביתו יהיה על פי פקודת יוסף חוץ מהלחם אשר הוא אוכל, מופיע בבקשת המצריים מיוסף לחם, ומופיע כפי שאמרנו- כאשר יוסף מתיישב לאכול עם אחיו טרם היוודעו אליהם.

מה עניין החזרה הזו של הלחם. הלחם והתבואה היו עיקר הכלכלה של מצרים. לעומת מצרים- ארץ ישראל עיקר כוחה הינו בפירות. תבואה אינה יכולה להתקיים רק על מי גשמים הבאים מעת לעת. היא חייבת השקייה תדירית. לעומתם, העצים אינם חייבים השקיה תדירית כי שורשיהם עמוקים. כוחה של התבואה הינה בצמיחתה המהירה לעומת העץ שזקוק לכמה שנים כדי לגדול ולהביא פירות. אך כוחה של התבואה הוא גם חסרונה- היא זמנית ונעלמת במהרה, ולרוב זקוקה לשתילה מחדש כדי לצמוח שוב ולעומתה העץ אמנם דורש הרבה סבלנות עד שייתן פרי אך אז הוא שורד לאורך ימים ושנים. ארץ ישראל כוחה בעציה, היא ארץ המאמינה בעמל ובסבלנות עד ליצירת הפרי, פרי אשר שורד לאורך ימים ושנים, כעם ישראל. מצריים כוחה בתבואה, ברצון לאינטנסיביות של ייצור והישגים, אך ללא סבלנות וללא חשיבה קדימה לאורך ימים ושנים. האפשרות ליצור כלכלה מהירה מנתקת את האדם מהבורא, מהדינאמיות של החיים והמקצב שלהם המצריך סבלנות וראייה ארוכת טווח, ומביאה אותו לאשליה של כוח, כוחי ועוצם ידי. לעומת זאת פרי העץ אשר מצריך סבלנות רבה- מפגיש את האדם עם קטנותו, עם תלותו בגשם, בהתפתחות הזמן והטבע, ומתוך כך תלותו באלוקים מתוך הבנה שהוא חלק ממציאות הרבה יותר רחבה שאיננה בשליטתו בהכרח.

עם ישראל הינו עם העץ, עם הפרי. על פי הנצי"ב הגשם לא ירד בגן עדן עד לאחר חטא אדם הראשון וממילא העשב לא צמח אלא רק לאחר חטאו. גן העדן היה רק עם עצים וכפי שרואים כך במפורש בפסוקים, ועצים אלו שתו ממי הנהרות. החטא גרם לאדם לאכול מעשב השדה, מהתבואה, וכפי שאומר המדרש שבכה אדם ואמר "אני וחמורי נאכל באבוס אחד". עץ הפרי הנבחר ביותר הינו הגפן, אשר ממנה מופק היין אשר משמח לבב אנוש ומרימו מעל שפלות החיים. ועל פי אחת הדעות בחז"ל- עץ הדעת היה גפן. אותו גפן מופיע בצורת יין בחלום שר המשקים אשר מושב אל כנו לשרת את פרעה, ומופיע לאחר מכן בגביע יוסף אשר מושם בפי אמתחת בנימין. אותו גביע יין של יוסף הוא זה אשר יביא בסופו של דבר את משפחת יעקב אל מצרים והוא זה אשר יגרום למפגש המרגש שבין יוסף ליעקב אביו. בכך מתגלה יוסף אל אביו כבן אשר לא שכח את מסורת אבותיו ואת טבע ארצו, ארץ ישראל, אשר כוחם בפירות העץ אשר נשתבחה בהם ארץ ישראל. ועל כך עוד ארחיב בע"ה בפרשה הבאה, פרשת ויגש.

עם ישראל מאמין בסבלנות, סבלנות מתוך אמון במציאות ומתוך הבנת קטנותנו וחלקיותינו. מתוך זה הוא זוכה גם להיות עם הנצח- "כימי העץ ימי עמי". אך עם ישראל נזקק גם להתמודד עם העולם הזה המהיר, הדורש ייצור אינטנסיבי, הדורש הזנה של בני האדם שאיננה תלויה בזמן. ואכן בפרשתנו מגיע הרעב גם לארץ ישראל ואילו במצרים ישנו לחם. בני יעקב מבינים שאם הם רוצים להביא את העולם לחיים היונקים מתוך שורשים עמוקים כעצי הפרי- הם זקוקים לדעת לתפקד גם בתוך העולם של התבואה, של מירוץ הייצור. השאלה היא כיצד אינטנסיביות הייצור תתבצע ומה תהיה המוטיבציה של האדם בייצור הזה. יוסף חולם על השיבולים, הוא מבין שבכוחו להנהיג את המציאות אל כלכלה משגשגת ללא נפילה אל תוך התאווה, התחרותיות והחזירות הקפיטליסטית. לעומתו אחיו חושבים שהנהגתו אינה מתאימה לכך אלא היא נמצאת אצלם (יש להבין את ההבדל בין יחסו של יוסף לכלכלה העולמית לבין יחסם של האחים לכך אך לא כאן המקום לדון בזה). לכן כאשר אחי יעקב זורקים אותו לבור הם יושבים לאכול לחם, כאומרים- הנהגת הכלכלה העולמית בצורה בריאה ומוסרית תהיה על ידינו ולא בדרכו של יוסף.

אך נחזור אל יוסף וחלומותיו ואל ההבדלים בין יחסו של יוסף ללחם, לשיבולים, לייצור הכלכלי, לבין יחס פרעה לכל אלו.

ישנם הבדלים בין השיבולים שבחלום יוסף לשיבולים שבחלום פרעה. השיבולים אצל יוסף הינם לאחר קצירה ומחוברים כאלומה. פעולתם של השיבולים הינה השתחוואה. לעומתם שיבולי פרעה מחוברים לאדמה ושבעה שיבולים עולים בקנה אחד. פעולת השיבולים מתגלה בשיבולים הרזות העולות אחרי המלאות ובולעות את השיבולים המלאות. שבע השיבולים העולים בקנה אחד מצריכים את כל שיבולת ושיבולת להילחם את מלחמת קיומה. ישנו קנה אחד והשיבולים נלחמות על משאבי האנרגיה המצומצמים הללו. אל מלחמה זו מתווספת המלחמה של השיבולים הדקות הצומחות אחריהם ובולעות אותם. זוהי השפה הקפיטליסטית- תחרות על משאבי אנרגיה תוך חיסולו של האחר. לעומתם מציב יוסף אידיאל אחר. השיבולים בחלומו אינם נלחמים על משאבי האנרגיה המצומצמים של הקנה האחד המשותף להם, יתרה מכך- הם כלל לא מחוברות לאדמה כך שאין להם צורך להילחם על משאבי האנרגיה. השיבולים הקצורות נמצאות כבר שלב אחד הלאה בדרך למימוש תכליתם וייעודם. הייעוד של המזון הינו לכלכל את האדם אך יצר לב האדם הפך את הכלכלה לאידיאל עצמי שבעקבותיו האנושות נלחמת זה בזה. יוסף בא ואומר שהמזון, הכלכלה, אינה אלא אמצעי על מנת לאפשר לאדם לפתח משהו עליון יותר. אותו דבר עליון הינו פירות היצירה הרוחנית מוסרית של האדם. הדבר הזה הינו עומק הבירור של עם ישראל בתוך גלות מצרים, כשלאחריו עם ישראל יוצא ופרי האדמה, השיבולים- בידו, אך לא לחם מנופח אלא מצה, לחם עוני, וכפי שביארו חז"ל: לחם שעונים עליו דברים הרבה. מהות הלחם הינה לאפשר לאדם לדבר, לבנות עולם רוחני, עולם של תקשורת אנושית, של שיח. אותו שיח השדה שאדם הראשון ירד ממדרגתו עקב חטאו והחל לאכול ממנו ולהיות תלוי בו- נהפך להיות שיח של דיבור, של חכמה, של תקשורת בין אישית המבנה חיבור ואהבה. השיבולים בחלומו של יוסף הינם בדרך למימוש ייעודם, ויתרה מכך- הינם מאוחדים, שיבולים המחוברים לאלומה אחת. אין כאן מאבק בין פרטים על משאבי אנרגיה אלא עשייה משותפת מתוך אחריות זה על זה. הפעולה של השיבולים אינה של כיבוש האחר וניצחון עליו אלא של השתחוואה, נתינת כבוד לאחר, הבנה שכולנו חלק מדבר גדול מאיתנו. הכבוד הוא זה המאפשר לאדם לחיות חיים מרוממים כי הוא זה המייצר בנו תחושה שאנחנו חלק מדבר גדול יותר ומכהה מעט את ארסיות האגו והתאווה.

יכולתו של יוסף להביט כך על השיבולים, נגזרת מחלומו השני, החלום על גרמי השמיים. יכולתו להביט אל גרמי השמים, אל מה שמעל המציאות של 'גובה העיניים'- מאפשר לו להביט אל השיבולים בצורה אחרת מאשר המבט של פרעה על השיבולים, אותו פרעה שחולם קודם כל על הפרות ואיננו מסוגל להביט אל גרמי השמיים. ניתן אולי לחדד ולומר שהמבט של יוסף אל גרמי השמיים ואל השיבולים- לא מתחיל בגרמי השמים אלא בשיבולים אשר הם המופיעים כחלום הראשון. לא ההבטה אל מה שמעבר היא זו העוזרת להביט אל הארץ במבט אחר, אלא ההבטה על הארץ במבט מוסרי, היא זו המאפשרת להביט אל גרמי השמים ואל מרחבי היקום.

עד כאן בעניין הלחם, התבואה. בעניין הגפן והפרות ארחיב בע"ה בפרשה הבאה, פרשת ויגש.