הניחו לנפשי מלאכי חבלה
yochai.zxc • June 3, 2020
הצגת מקרה
"יש כל כל הרבה רגשות שאני כולא בפנים, מסתיר אותם אפילו מעצמי. הלב שלי נסגר, מפחד להרגיש. רק הגוף צועק את הכאב ודקירות קטנות בלב מספרות לי ששוב הלב שלי נהיה כאבן, ממאן להרגיש, מפחד. אבל אני כל כך רוצה לגעת במקומות הכואבים שבתוכי, להפסיק להדחיק ולהתחיל להרגיש ולהתמודד. אני רוצה לספר לך על כל המכות שהחיים נתנו לי, רוצה לספר ממקום מחובר, מלב רך"
הנחתי מולו כיסא ריק והזמנתי אותו להתיישב עליו. אמרתי לו: "כשתתיישב, כבר לא תהיה ישראל (שם בדוי), אלא הלב שלך"
דקה אחרי שהוא התיישב על הכיסא הוא התחיל לבכות, ממרר כמו ילד קטן ופצוע. השינוי הקטן הזה של ישיבה בכיסא אחר, תוך מחשבה שהוא כבר לא הוא אלא הלב שלו- הביאו את הלב לריכוך ופתיחה, לכנות.
מתוכו עלה כאב הנובע מסבל של שנים. שנים של מחשבות מייסרות על כמה היה רוצה להיות אדם טוב יותר, בריא בנפשו, לא כועס, נפגע ואז סוגר את הלב לכמה ימים. מחשבות מייסרות ומכות בעוצמה על חטאים. מחשבות מחלישות ומסרסות".
"המלאכים לא אוהבים אותי. הם נגדי. הם כועסים עלי שאני כפי שאני, לא טוב יותר, לא צדיק יותר. אבל אני לא יכול בלעדיהם, אני חש לבד כשהם מפנים לי גב בכעס".
כדי להתמודד עם המחשבות הללו, שהתגלמו כדימוי בדמות מלאכים- היינו צריכים לשים גבול למלאכים עצמם!
ביקשתי ממנו לשים כיסא בחלל החדר עבור המלאכים הללו. הוא לקח כיסא והסתובב בחדר, ולאחר חיפוש קצר הוא יצא מהחדר והניח את הכיסא במסדרון, מעבר לקיר. הוא אמר:" תתרחקו ממני, אתם לא המלאכים האמיתיים, אתם מזוייפים. פעם אחת חוויתי את הלא טוב שבי ומאז אתם מנגחים בי שוב ושוב. טוענים שאני והלא טוב שבי הינם אחד. תסתלקו מכאן!!".
הוא התקשה לסלקם, אמר ששוב ושוב הם באים וחיוך זדוני בפניהם.
החלטתי להתערב. אמרתי להם: "כאן זו הקליניקה שלי ואתם לא רצויים כאן. אתם מתחזים למלאכי השלום אבל אתם מלאכי חבלה. אתם יכולים להישאר כאן, מעבר לקיר, לשתוק ולהקשיב".
הם השתתקו ונעמדו מעבר לקיר. הוא חייך ולחש לי:
"יש כאן בצד השני עוד מלאכים, המלאכים האמיתיים. הם מחייכים אלי. הם אומרים לי שאני טוב למרות המקומות הנפולים שלי. הם אומרים לי שהם מאמינים בי. אסור לי לומר זאת בקול כי המלאכים המזוייפים יבואו ויטענו בקול שהם הם האמת. אבל אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שהמלאכים הללו שמחייכים אלי בצד הם מלאכי השלום באמת, ושהמשלח שלהם ציווה אותם רק להיות לי לעזר, כדי שאוכל להתפתח. החיוך האוהב שבעיניהם הוא זה שנותן לי כוח לגדול. הביקורת וההאשמה של המלאכים המזוייפים- רק מחלישה אותי. אני רוצה להתקרב מחדש אל מלאכי האמת, אל מלאכי השלום שבתוכי".
כשקם מהכורסא אל עבר הדלת, רגע לפני שיצא, הוא שאל אותי: "אני יכול להשאיר את המלאכים המזוייפים אצלך ולקחת את האמיתיים איתך?" עניתי לו: "בוודאי. אמנע מהמזוייפים לצאת איתך מהחדר. הם יחכו לך כאן עד למפגש הבא ושם נראה מה עוד צריך כדי להיפטר מהם. לגבי האמיתיים- הם תמיד יהיו איתך, אין צורך באישור שלי". הוא חייך ויצא לדרכו.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
